מתפרקת מהעוינות והבעיות במשפחה, איך אפשר לאסוף את השברים ולחזור לנורמה?

היי, תודה שנכנסתם.. אני מודיעה מראש, אני במצב ממש שברירי ובעיקר כאן כדי לפרוק ולקבל תמיכה. אני כבר לא יודעת אל מי לפנות ומה לעשות. כותבת את זה מוצפת בדמעות..

אני מרגישה שהמשפחה שלי מתפרקת לרסיסים. אני כל הזמן מנסה להיות זאת שמגשרת ומסבירה לכל הצדדים מה הם יכלו לעשות אחרת כדי למנוע ומה הם יכולים לעשות כדי להשתפר ומשום מה אני פשוט לא מצליחה להחזיק יותר. אני מרגישה שמישהו, יישות כלשהי מנסה לחבל לי בשפיות והורסת אותי לאט לאט.

אבא שלי חולה סרטן כבר כמה שנים טובות, כעת במצב סופני ולא נשאר עוד הרבה זמן. מאז וקצת לפני אמא שלי השתנתה ממש. היא לא חושבת בצלילות, היא עושה המון דרמות מכל דבר, היא נפגעת מדברים שאומרים לה ובוכה המון, אבל המון בלילות ולבד באוטו. אני, בתור הבת הקטנה, זאת שגרה עדיין עם ההורים רואה איך הכל מתפרק. רואה אותה בוכה, רואה אותה מאבדת את זה, שומעת אותה אומרת שהיא רוצה למות. הייתה לי איתה שיחה לפני 8 חודשים כשהיא רבה עם אחותי, והיא הבינה שאין לה בשביל מי לחיות. היא רואה את אחותי ככפויית טובה, את אבא שלי גוסס ועוד מעט לא יהיה איתה, את אח שלי שהוא פשוט יצא ממנו חרא של בן אדם ופשוט אין תקווה לאופי שלו.. ואותי, אני היחידה שמשאירה לה תקווה. מאותו רגע שהיא אמרה את זה, היא כנראה לא הבינה כמה לחץ וחרדה זה מפעיל בי. להיות תמיד מושלמת בשבילה כדי שהיא תרגיש שיש לה עוד למה לחיות ושיש מישהו שאוהב אותה ולא מתכוון לעזוב. זה קשה, כי כל פעם כשאני מעירה על משהו הכי קטן שהיא יכלה לעשות אחרת כדי למנוע ריב, היא חושבת שהאחים שלי משפיעים עליי ושהפכתי להיות כמוהם, ושכעת גם אני כבר לא סיבה שתחיה. וזה כל כך לא נכון.. אני כל כך מנסה להיות שונה מהם. אני בן אדם באמת כל כך טוב, לא כפויית טובה, לא עושה צרות.. ואני באמת רוצה שהיא תלך לטיפול, תשיג לעצמה עזרה כדי שהיא תוכל להתמודד עם כל הלחץ מסביב. אני באמת חושבת שהיא על סף שיגעון כבר כמה שנים טובות וכל כך כואב לי לראות את זה. אחים שלי גדולים לא גרים בבית ולא רואים את מה שקורה לה, רק אני ואף אחד לא מבין את זה, אף אחד לא מבין אותי.

זה שורט לי את החיים..
אני בת 20, אחרי צבא, אמורה לחיות את החיים שלי, להתחיל ללמוד לפתח את העתיד וכל מה שאני עושה זה להכנס לדיכאון בתוך הדיכאון שכבר היה קיים ולהתעסק בבעיות הנפשיות שהמשפחה הזאת מפתחת בי. אני כל כך מפחדת שזה יעשה לי נזק נפשי לטווח הארוך ולהשאר מאחור בסופו של דבר.. כי אמא שלי היא באמת הכל בשבילי אני לא רוצה לאבד אותה ומצד שני אני באמת לא יכולה להתמודד עם הלחץ של להיות התקווה האחרונה שלה.. לא יכולה.

קשה נורא לשפוט אותה.. היא כל כך מנסה, כל השנים היא דאגה לאבא שלי, לא ישנה בלילות, לאח שלי היה גידול בחוט השדרה אז גם לו היא עזרה, וגם לאחותי לאחרונה גילו מחלה שמתפתחת אצלה והיא מנסה ומנסה להיות שם בשבילה. אחותי בן אדם קשה אך מצד שני המחלה גם משפיעה.. מצד "שלישי" אמא שלי לא יכולה לספוג ולספוג ובלי תמורה.. אני לא יכולה לראות את זה קורה, פשוט לא יכולה.

כל כף קשה לי.
אני לא מחפשת עצות יותר מדי, אני לא חושב שיש מישהו פה שמבין מה אני עוברת. כל אחד עובד דברים בחיים שלו ויש אנשים שעוברים דברים גרועים בהרבה אך עדיין לא יצליחו לעזור, כי זאת לא סיטואציה שהם היו בה בעבר. אני כן אשמח לתמיכה ואוזן קשבת, לדעת שמישהו בעולם הזה נמצא כדי להקשיב. תודה אם קראתם עד כאן.