אין לי מושג
פשוט פורקת. פשוט מיואשת. עצובה. תלויה. חסרת אונים. כל כך הרבה כלום והפגיעה שלה בי. והפגיעות של כל אחד אחר כמו מגנט מצטרפות לפצע שהיא עשתה. כלום ואש. כלום ושאריות אדמה שנשרפה.
והמחשבות על זה שאין טעם לחשוב שיש לנו משהו בחיים האלה באמת, כי הכל נשטף בסוף...אז אולי אי אפשר באמת לאבד דבר. אבל איך אפשר בו זמנית להבין את זה ולהרגיש אובדן?
איך אפשר לפתור דברים מול מישהו שלא שם?
איך אפשר להיות תלותי כלכך בבנאדם שפגע בך?
איך אפשר להשתחרר? למה יש רצון תהומי לחזור לבנאדם הזה שפגע שאתה יודע בבירור שלא מגיע לו כלום ממך.
איך אפשר לפתח שוב ערך ואיך אפשר שוב להרגיש טעם או הנאה.
איך אפשר לתקן לב שבור?
אומרים כולם הזמן, אבל הזמן רק גורם לי להרגיש יותר חסרת תחתית. כאילו אין לזה סוף להר געש הזה.
הכל היה כלכך טוב.
איך מתמודדים עם סופים ללא סיום?
פשוט איך מתמודדים עם בורות ללא תחתית בצניחה חופשית כי היא לקחה לך את המצנח וזרקה אותך מהמטוס ושלחה אחריה זר שושנים כאילו לקבר המתוק שנרקם לך מזמן בתחתית, אם בכלל יש כזו, אתה שואל את עצמך בדרך למטה, דרך נצחית, כל דקה כמו כמה שנים ואתה תוהה לעצמך "האם הזמן בכלל קיים? האם אנחנו בכלל קיימים?", בעודך מנסה לקלוט שהבנדאם שהכי בטחת בו, זרק אותך לאבדון, ככה סתם, בלי סיבה. בלי הבנה.
ולמרות שאתה נופל ויודע שזה בגללה, למה עדיין אתה חושב עליה, מנסה לחשוב שהיא טובה ולאהוב אותה ולחזור אליה בתהום המר בעודך צונח לסופך?
אני לא מבינה.
הוספת סרטון מ-YouTube
כתיבת עצות בקלות ובמהירות
מעקב אחר הדירוגים שהתקבלו לעצות שלך
מעקב אחר העצות שכתבת והתגובות שהתקבלו
ניהול התראות חכמות לתכנים שכתבת ושתרצה לעקוב אחריהם
ללא צורך בכתיבת פרטייך האישיים בהוספת עצות ותגובות
2025