יש לי אובססיה שעם כל האירוניה אקרא לה לא פחות ממטופשת ואני פשוט צריכה להיפתר מהבעיה הזאת ומהר. הבעיה היא ההתעסקות היתרה שלי בחכמה. הבעיה היא בתפיסה שלי לתכונה הזו, אינטליגנציה ובעיקר חוכמה הן תכונות שאני פשוט חושבת שהן עליונות, אפילו הכי עליונות. אני שופטת אנשים לפי זה, ובעיקר אני שופטת את עצמי לפי זה. כל הזמן. הדימוי העצמי שלי כל הזמן נע סביב כמה חכמה אני חושבת שאני באותו רגע, וכנראה שאין דבר שפוגע בי יותר מאשר כשמישהו מביע זלזול באינטליגנציה שלי. אני לא יודעת למה, אבל זה פשוט ביג דיל. אני מתעסקת בזה כל הזמן. בכל דבר, אני אחפש איפה חכמה קשורה לפעולה שעשיתי ואשפוט את עצמי לפי זה. אני אתכנן איך לבצע פעולות ב"חכמה" סתם בשביל ההרגשה, לא באמת בשביל הרווח. אני מקווה כל הזמן שאנשים אחרים יראו בי כחכמה. אין איזון. וזה כמובן מזיק לי. או שאני ארגיש עליונה על אחרים בגלל שאתפוס מעצמי חכמה יותר, או שיתקפו אותי רגשי נחיתות בגלל שאתפוס מעצמי חתיכת מטומטמת כמו עכשיו למשל על הנואשות שהגעתי אליה בגלל רגשות מחורבנים שאני לא יכולה להדחיק לנצח בעבור רציונליזם שקרי. ולשהות בחברת אדם שאני אתפוס ממנו אינטליגנט וחכם זה סיוט עבורי בגלל שיתקוף אותי חוסר בטחון עצמי.
אני לא יכולה לברוח לנצח ממה שאני, מהנטיות שלי, מהרגשות שלי, הטבע שלי, כל מה שלא רציונלי בי. אני פשוט לא יודעת איך לשחרר מהשטות הזאת. אני באמת ובתמים אשכרה חושבת, מאמינה, שחכמה היא תכונה כל כך חשובה ועליונה. נראה לי שגם אפשר להבין. אולי. אין לי מושג איך אפשר עם אמונה כזאת להגיע להרמוניה וקבלה שאני לא תמיד אהיה מה שאני רוצה להיות ולחשוב שזה לא משנה מהערך שלי, או הפוך. הותשתי מהשטויות של עצמי כבר.
ותודה רבה למגיבים. בטח אני זקוקה לאיזו עצה או נקודת מבט אחרת.
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות