איך אני יכולה לרצות לחיות?

היי,
קודם כל תודה על התעניינות,
אני בת 20 ועומדת לסיים את השירות הצבאי שלי בקרוב, מגיל קטן תמיד הרגשתי שאני לא אגיע לגיל 21, לא הצלחתי לדמיין אותי אחרי צבא. כאילו יש גן בית ספר יסודי חטיבה תיכון צבא וזהו.
אני מרגישה שבמשך השירות שלי התחלתי להיכנס לדיכאון.
נכנסתי לטיפול בקבן אבל זה לא עזר לי, הרגשתי יותר שדוחפים אותי לתרופות מאשר שמנסים לעזור לי.
שאלתי את עצמי הרבה פעמים מה מחזיק אנשים בחיים, עניתי לעצמי משפחה, אהבה, קריירה/הגשמת חלומות, חברים...
אני מרגישה שאף אחד מהם לא מחזיק אותי.
אני מעולם לא הייתי קרובה למשפחה שלי, הם לא יודעים עליי כלום ואין שום דבר בעיקרון חוץ מריבים בבית. הייתי רוצה שדברים יהיו אחרת כמובן אבל זה ככה מאז שאני זוכרת את עצמי ולא מרגיש שזה הולך להשתנות. אני פוחדת שהם לא יקבלו את העובדה שאני נמשכת לבנות ולמען האמת אני לא חושבת שאני אהיה אי פעם קרובה אליהם מספיק כדי לספר להם על עצמי.
בנוגע לקריירה או חלומות; אין לי תשוקה בשום דבר, אין לי חלום לרדוף אחריו וקראתי על הרבה אופציות ללימודים לאחרונה ושום דבר לא משך אותי. אני מרגישה שאני פשוט לא אתרום לעולם, ושאני לא אהיה מאושרת עם מה שאעשה. גם מבחינה כלכלית המשפחה שלי לא במצב טוב. וזה אחד מהגורמים שמעוררים אצלי חרדה כי אני יודעת שהעולם של היום הכל בו יקר ואפשר להגיע לנקודה נמוכה מהר מאוד ומרגיש לי שאנחנו בדרך לשמה. אף פעם לא הבאתי חברים הביתה כי אני מתביישת בו, ואני שונאת את זה.
בנוגע לחברים, אני לא מצליחה לשמור על קשרים ואני מרגישה שאני מאבדת את החברים שלי. אני חושבת על השיחות יותר מידי ועל מה להגיד ואיך להגיד וזה מחרפן אותי.
אהבה, אני מעולם לא הייתי במערכת יחסים/אפילו קרובה לסיטואציה רומנטית, אני קראתי פעם שהדרך למציאת אהבה היא קודם כל לאהוב את עצמך. ואני רחוקה מזה, אני מרגישה שאני לא אגיע לנקודה שאני באמת אבין שמגיעה לי אהבה ושאני ראויה לזה.
אני חושבת על הכל יותר מידי. על המוות שלי, על החיים. אני מרגישה בזבוז על זה שאני בחיים ושהיה יכול להיות יותר טוב אם לא הייתי קיימת בכלל, ככה לא הייתי מרגישה כלום. לא את הפחד מהמוות ולא דיכאון וחרדות. אני מרגישה שמישהו אחר היה מעריך יותר את החיים ממני. יש אנשים שנלחמים על החיים שלהם והינה אני פה מרגישה שאני לא רוצה לחיות ואני שונאת את עצמי על זה. אני מרגישה כל כך קטנונית ואני לא מבינה מה לא בסדר בי.
אני מרגישה תקועה, ריקה, ומיותרת.
אני מניחה שזו יותר פריקה מאשר שאלה אבל אני אשמח לעצות, תודה למי שטרח וקרא את הכל, אני מעריכה את זה.