ללכת לפסיכיאטר או לא? מתמודדת כרגע עם קשיים רבים מבחינה נפשית

אני אוטוטו בת 20 ואני מתמודדת כרגע עם קשיים רבים מבחינה נפשית.
יש לי אינסוף חרדות, אינסוף דאגות,
דימוי עצמי נמוך כל כך, אפילו שנאה עצמית. עם זאת גם בעיות עצבים רבות רק מתרבות אצלי ומתוכן רצון (לא ממש קרה משהו חריג כמו:) להגיב בחזרה באגרסיביות לאנשים למרות שזאת לא אני, לא חונכתי כך ואני מודעת לכמה שזה לא בוגר ולא נכון ויפה בכלל. אני בטיפול פסיכולוגי שפועל עם המחלקה הניורולוגית, הומלץ לי מהם לנסות טיפול שם. (פרט קטן, אני חולת אפלפסיה), אך גם כעבור 12 מפגשים, אני לא מרגישה שזה עוזר לי בכלל. אני בטוחה שיש אנשים שהצורה שבה פסיכולוג מעביר טיפול עוזרת להם ושלדבר על הבעיות שלהם עוזר, אבל לי זה פשוט לא עובד. אני בסך הכל רוצה עזרה, עזרה נפשית. אני כל פעם מוצאת את עצמי בחיפושים אחר האדם הזה שיוכל לעזור לי להרגיש טוב נפשית בזכות אהבה אבל זה שגוי, והחיפוש בכללי לא כזה מוצלח. אני בהחלט רוצה עזרה והאופציה השניה שיכולה לעזור לי, מניסיון בגיל 16-18, זה ללכת לפסיכיאטר. מה שכן, אני מפחדת כי נאמר לי מהרבה אנשים שזה נותן רושם רע למקומות עבודה. אולי אפילו יהיה מגוחך להגיד שאני שואפת בעתיד לעבוד בתפקיד סיורי במשטרה אבל לפי מה שהבנתי אם האפלפסיה תחלוף, הטיפול הפסיכיאטרי שלי יעשה רושם רע וישלול את הסיכוי שלי להתקבל מחשש לסיכון וכו'.
ואני ממש מבולבלת למה לעשות עם עצמי בגלל זה. אין לי בגרות מלאה בכלל, אני לא הכי בריאה שיש, אין לי שירות צבאי או לאומי מלא (שירתתי רק 9 חודשים ויצאתי על פטור) ואני מפחדת על העתיד שלי, מפחדת מהעולם. אני רק עובדת במסעדות וחנויות בגדים. אין לי ערך לדעתי כרגע במדינה ואולי אפילו בעולם. אני לא יודעת מה לעשות עם עצמי ואיך לצאת מהדיכאון הזה. אולי פשוט חסר לי מוטיבציה? אולי אני סתם מאובחנת בדיכאון וזה מה שמפריע כל הזמן? לכן אני ממש רוצה ללכת לפסיכיאטר כדי לקבל עזרה, אם לסכן את הסיכויים שלי להגיע לתפקיד שרציתי בעתיד לפחות כדי להבין אם אולי בסוף אני כן מאובחנת בדיכאון, אפילו אם אצטרך לקחת תרופות נגד זה. בסופו של דבר רע לי כל יום, קשה לי להירגע כל כך ולתקשר עם אנשים ולשלוט בעצמי, בעצבות, בעצבים, בהיפראקטיביות והרצון העז לתשומת לב ולרצון להיות מרכז העניינים. משהו בי לא נורמלי, זה בטוח... ואני צריכה לפטור את זה כבר אחרת יום אחד אני כבר לא אוכל לשאת על עצמי את זה ואני אשבר עד כדי כך שאפילו לעזור למשפחה שלי לא יהיה מספיק בכדי לגרום לי לרצות להמשיך האלה.

אז... מה אעשה עם עצמי, ללכת לפסיכיאטר או לא לסכן את הסיכוי הקטן שיהיה לי (אולי) לעבוד במקומות עבודה למינהם?