מרגישה חסרת אונים בעבודה ובחיים

היי Askpeople
אז ככה, אני עוברת תקופה לא כזאת טובה בערך כארבעה חודשים, ואני מרגישה רק יותר רע מיום ליום.
הכל בערך התחיל מחודש ינואר, ממש אחרי החגיגות של 2020, כמה ימים אחרי אבא שלי נפטר.
קיבלתי וואחד סטירה והבנתי שפספסתי את ההזדמנות להשלים עם אבא שלי.
קיבלתי את זה נורא קשה ועברתי ימים לא קלים לאחר ההלוויה, לא ישבתי שבעה, ויצאתי ישר למשמרות לילה.
השבוע של משמרת לילה רצחה אותי מכל כיוון אם זה נפשי ואם זה פיזי.
הרגשתי לבד באותם ימים ואז הכרתי כמה חברים מהעבודה שהפכו סוג של אחים שלי.
הרגשתי שיש מי שעובר איתי את התקופה והיו איתי לאורך חודש חודשיים עד תחילת הקורונה.
באותם ימים אמרתי למנהלת שלי שאני לא אהיה בתפקוד מלא בגלל האירוע שעברתי. היא אמרה טוב סבבה והתעלמה לחלוטין ממה שאמרתי לה ופשוט חיפשה אותי על כל דבר בעבודה.
לאחר חודשיים ה"חברים" שהיו איתי נטשו אותי כל אחד והסיבה שלו, קיבלתי את זה מאוד קשה. אבל המשכתי הלאה עם כל הכאב והצער.
הקורונה החלה וכל האירועים נפלו כמו דומינו אחד אחרי השני.
כמה מחברי לפתע נעלמו או ניתקו קשר והתרחקו ממני בעבודה ולא ממש ניסו לתקשר איתי.
אמא שלי מאז פטירתו של אבי ממש מקשה עליי ומוציאה את העצבים שלה עליי.
בעבודה לא היה יותר זוהר מהבית, גם שמה חיפשו אותי על כל שיט קטן.
עבדתי כמו חמור וכלום לא העריכו.
תמיד הייתה איזו עקיצה או הקנטה לכיוון שלי. שהחליקה אותי נפשית.
מפה לשם קרה תקל קטן עם המנהלת שהתווכחה איתי לגבי איזה משהו שטותי ויומיים לאחר מכן פשוט עשו לי שימוע והעבירו אותי למחלקה אחרת, זרקו אותי לשם בלי יותר מדי דיבור ויענו בראש שלי זה פשוט זרקו שקית זבל לפח ותתמודדי.
אמרתי לעצמי יאלה דף חדש את תתמודדי עם זה עם כל הקושי.
הייתי מופרדת מהחברות שלי מהאנשים שהכרתי שמה ולא ממש ראיתי אותם אלא מדי פעם כשבאתי לתגבר.
מפה לשם אחרי חודשיים נוספים שזה הימים אלו זרקו אותי חזרה למחלקה שהייתי בה רק למשמרת השנייה.
ובמשמרת השנייה מקשים עליי יותר, המצב הבריאותי שלי לא משהו ומאוד מקשה עליי לעבוד ככה.
דיברתי לא פעם ולא פעמיים על כאבי גב ותמיד שמו פס עליי. והמשיכו לשים אותי במקומות שמקשים עליי ועל הגב שלי ברמות שאני הולכת לשירותים בשביל להתיישב שניה ולבכות מכאבים כאבי תופת.
בכל מקרה אתמול והיום ניסיתי לתפוס את המנהל מחלקה לשיחה והוא פשוט סוגשל התחמק ממני וכל הזמן דיבר על זה שיש לו דברים אחרים לעשות וכרגע אין לו זמן.
כשאני פונה למנהלת שלי ואומרת לה תקשיבי לא יכולה היא ישר קוטעת אותי ואומרת שאין מה לעשות. ואני סובלת מזה. אף אחד לא מנסה להקשיב למה שאני רוצה להגיד או מה שאני מרגישה. ומרגישה שאני על הסף. מרגישה שפספסתי משהו שבעצם הרסתי לעצמי שככה הקפיצו אותי כמו קוף ממקום למקום. שדפקו אותי מכל כיוון בגלל כל מיני פליטוץ פה שיוצאות לי. ואחרי השימוע הוציאו אותי בתור מפלצת שלא יודעת להתנהל בסביבץ אנשים ושאני בנאדם שאין לו משמעת. וזה ממש לא נכון. אני באמת מנסה אבל קשה לי.
הכרתי לאחרונה מישהו שבאמת מקשיב לי ומנסה לעזור לי.
אבל מאוד קשה לי פיזית ונפשית להגיע לעבודה. בהתחלתי שמה נהנתי מכל רגע אבל עכשיו אני מרגישה שאני נכנסת לגיהנום ושרוצחים לי את הגב מיום ליום.
אני לא יודעת מה לעשות...
באמת.