איך להתגבר על התאהבות קשה וכואבת?

זאת פעם ראשונה שאני פונה לייעוץ מהסוג הזה, עברתי פה על הפורום ברפרוף ובחרתי לפרוק ולשתף, בתקווה שאולי אצליח להשיג לעצמי קצת נחת נפשי.

קצת רקע להבנה כללית.
בן 22, משוחרר שנה, לצערי הרב עדיין ללא זוגיות כל שהיא.
עכשיו, החוסר ניסיון שלי במערכות יחסים זה כבר אישיו בפני עצמו ולנושא אחר אבל אני יודע ומבין שהוא מתקשר מצויין לסיפור הזה.

התחלתי לעבוד לפני כמעט שנה במקום עבודה מדהים. ביום הראשון, איך שהגעתי לשם היא תפסה לי את העין והתשומת לב. הרי איך לא? עיניים ירוקות, שיער מדהים, מבנה גוף מדהים גם כן. הסיבה היחידה שהיא לא מדגמנת היא כי נטו היא לא רוצה.
במשמרת הראשונה שלי התחלנו לדבר ומה מסתבר? אנחנו שכנים. 3 דקות הליכה אחד מהשני. איזה כיף. מה פחות כיף? יש לה בן זוג. והוא גר איתה בבניין. לאט לאט, התחלנו להוציא את הכלבים ביחד אחרי משמרות. יום אחרי יום מגלה שמדובר בבחורה שלא רק היופי משחק אצלה. היא לא יפה וריקה מבפנים. מדובר בבחורה עם עקרונות, חוש הומור זהה בטירוף לשלי, דעות משותפות לשלי (לרוב) ובכללי כל הראיית עולם שלה פשוט מדהימה. אני באמת לא צוחק שאני יכול להרחיב פה עוד המון על כמה דברים גרמו לי להתאהב בה אבל אני סתם אראה פתטי וזה לא ייגמר, אז נעבור הלאה. הבנתם את התמונה.
בהתחלה זה היה ממש קל. התחלתי להתאהב אבל היה לי קל לעצור את זה. יש לה חבר. לא צריך לפרט יותר מזה. אז פשוט הייתי יושב איתה. מגיעים למצב שאנחנו בוכים מצחוק על כל מיניי סיטואציות. ידידים מן המניין. חייתי עם העובדה שזה בגדר פנטזיה שלא תתממש לעולם.
ואז בום. הם נפרדים, פרידה כואבת וקשה.
מתחילים לשבת על בסיס יום יומי. עכשיו לא רק בשכונה אלא גם אצלה במרפסת בלילה. אני אומר מראש. אני יודע, היא חיפשה לעצמה משהו אחרי הפרידה אבל אותי זה לא כל כך עניין.
הייתי שם לחבק את ההזדמנות בשתי ידיים. מגיעים למצב של ישיבות אצלה במרפסת של 3-4 שעות. מגיעים וחוזרים מהעבודה ביחד, צוחקים בעבודה ביחד, יוצאים להפסקות רק אחד עם השנייה, מגיעים למצב של סוג של ידועים בציבור ביחד. שאלה ששאלו אותי עשרות פעמים. רק שמה הדבר הכי כואב? אנחנו לא באמת ביחד.
התחלתי להגיע למצב שאני סוג של מענה את עצמי. יושב איתה, היא זורקת משפטים על כל מניי אנשים שמתחילים איתה. אני מנסה לעשות את זה הכי ברור בעולם ועונה לה תשובות קצרות וקרות, היא לא מבינה. העינוי נמשך. אני מסרב להבין שזה לא יקרה.
עכשיו נשאלת השאלה הכי פשוטה - למה לא פשוט אמרת לה?????
אוהו. מקרה קלאסי של קראש.
אני אתחיל בהכי פשוט - חכמת חיים והבנת מסר.
היא לא שידרה את זה. כמה פעמים יצא לה להגיד בהכי ברור משפטים כמו ''שאלו אותי ואמרתי שלא, אין בנינו כלום''. הכי ברור. שחור על גבי לבן. אם היא אמרה את זה, למה שאפתח את התיבת פנדורה הזאת?
אחרי כל ישיבה איתה הייתי שואל את עצמי את השאלה הזאת עשרות פעמים. באמת בזבזתי כל כך הרבה זמן במחשבה על הנושא הזה. ליטרלי הרצתי את השיחה הזאת בראש עשרות אלפי פעמים ותמיד הגעתי לאותה מסקנה. היא 99% לא רוצה אתזה. זה יביא יותר נזק מאשר תועלת.
בעודי חיי עם המצב בסוג של השלמה\הכחשה, יום אחד, היא זורקת לי בהודעה של ''וואו שאלו אותי כל כך הרבה פעמים למה אני ואתה לא ביחד היום, זה מייאש אותי''.
לא הבנתי מאיפה זה נחת עליי, הסתכלתי על הפלאפון איזה 10 דקות והבנתי שהגיע הזמן לפתוח את זה. אם לא היה לי תאומץ עד אותו רגע אז שם היא פשוט זרקה עליי את זה. הגבתי לה בסוג של תמימות והפתעה ואמרתי שזה לא שיחה לווצאפ. We need to talk.
הגעתי לשיחה, אשקר אם אגיד שלא התרגשתי כמו ילד קטן, הרצתי תבנית שיחה המון פעמים לפניי. ניסיתי להרגע ולהיות ישיר וכנה.
בניגוד לכל התסריטים היא הייתה בסוג של שוק חיובי שהיא שמעה את זה ישירות ממני. אמרה שהיא יכולה לראות את זה קורה רק שזה בעייתי שאנחנו עובדים ביחד. אני לא יכולה להגיד לך עכשיו כלום היא אמרה, צריכה לחשוב על זה.
יצאתי מהשיחה דיי מופתע ואפילו מאושר אפשר להגיד. המסר עבר. היא יודעת.
זה החזיק לבדיוק כמה שעות. הבנתי יום למחרת לפי השיח הרגיל והיומי שלנו ששום דבר בגישה שלה ובדיבור שלה אליי לא השתנה. עדיין הידיד. הבנתי שזהו. נגמר הסיפור.
יומיים עברו וישבנו לדבר שוב. היא אימתה כמובן את כל מה שחשבתי. היא לא בעניין.
כללל השיט הרגיל והטיפוסי ביותר של ''זה ממש לא אתה זה אני''
'' אני לא שמה עלייך איקס לגמרי, אולי בעתיד אבל עכשיו לא בעניין של מערכת יחסים''
גם הקטע של העבודה משחק עניין רציני. היא בדיוק יצאה ממערכת יחסים חודשיים לפני ואני דיי יכול להבין. זה גם מה שאמרתי לה כי תכלס היא עשתה את זה בצורה הכי יפה ולא מעליבה שיש. אפס תלונות.
זה הכל, אמרתי לעצמי. ברוך הבא לאיזור הכי כואב שיש, ברוך הבא לפרינד זון. תתרווח.
אבל פה מתחיל הסיפור.
אני צופה מראש את התגובות ''אז למה לא לחתוך את זה וזהו?!''
אי אפשר. זה כבר שגרה. אנחנו יושבים על בסיס קבוע, עובדים באותו מקום עבודה. אני לא יכול כמו בחורה רגילה לנתק איתה קשר פשוט.

זה לא עבר לי עד היום, ארבעה חודשים (!) אחרי.
אני והיא? באותה מתכונת. נפגשים שעות, הולכים לים, נפגשים על בסיס יום יומי.
אני יודע שלא יצא מזה כלום. היא רואה אותי בתור הידיד הכי טוב שלה, חבר נפש שלה.
למרות שכל היקום משדר לי - שחרר, זה לא זה, אני לא.
לא מסוגל לשחרר. תהרגו אותי, תשברו עליי משהו, אין לי שמץ של מושג למה. המחשבה על זה שיהיה לה בן זוג מחרפנת אותי. אני יושב איתה ומשתגע שאני רואה הודעות מגברים. פיתחתי סוג של קנאה ואנחנו אפילו לא ביחד. לא יודע מה קורה לי. לא חוויתי סוג של ידידות כזאת מעולם וגם היא לא. היא אמרה את זה המון.
אני שוכב לידה על החוף, מסתכל עליה ונרגע. אין לי איך להסביר את השלווה הזאת שהיא ליידי. קשה לי אם יוצא שהיא לא מדברת במהלך היום. זה אשכרה מציק למצב רוח שלי. איך אני משתחרר מזה? נמאס לי להיות תלוי בבן אדם אחד. אבל אין לי איך להפסיק.

אני מצטער על זה שפשוט לא שמתי זין על הכל ולא פשוט קמתי ונישקתי אותה איזה לילה אחד. מקסימום הייתי מקבל לא אבל הייתי פותח את זה בדרך שאני רוצה. הכרתי אותה בטיימינג הכי מסריח שיש. אחרי פרידה, בטראומה מגברים ורצון עז לתקופת רווקות.

אני באמת לא יודע מה לעשות כדי להפסיק עם ה''אובססיה'' הזאת. איך אני אנתק איתה קשר? להגיד לה שזה עדיין מפריע לי? אובד אצות בקטע אחר.