נפרדנו ואני מתלבטת אם עשיתי את המעשה הנכון

קוראים לי ויקי ואני בת 23
יצאתי עם מישהו בן 32 במשך שנתיים..זה הגיע לאירוסין
לפני מס חודשים בן זוגי נעצר, היה בבית סוהר למשך כמה חודשים
ועכשיו במעצר בית..
כל הסיפור נמשך בערך 4 חודשים
בכל אותו הזמן, הייתי בקשר טלפוני איתו ועם. משפחה שלו
נסעתי לבית סוהר לבקר או והייתי במשפטים
אחרי שהוא השתחרר, משהו כמו לפני חודשים
הייתי באה אליו כל הזמן, הייתי עובדת חוזרת הביתה
ונוסעת אליו (יום כן יום לא כזה..)
הייתי איתו שבתות וחגים והקדשתי את כל הזמן הפנוי שלי כדי להיות איתו לעודד לתמוך
הוא כל הזמן בא לי בטענות שזה לא מספיק ושאני לא באה כל יום
הייתי מסבירה שהמשפחה שלי לא ממש תומכת בקשר
כי הם ידעו שהוזמנתי לחקירה - כי אני הבת זוג
והם מבוהלים מכל המצב ומפחדים שאני אסתבך
למרות כל הקשיים שעברו עלי, לא עזבתי אותו לרגע
התעסקתי רק בו, לא נפגשתי עם חברות לא חשבתי לבלות או לעשות משהו אחר חוץ מלהיות איתו..
הרגשתי שהוא דועך לאט לאט.. הוא היה מדבר בלי חשק לא מתעניין בי כלכך
רק במתי אני מגיעה - וזהו
היה אומר לי שכבר לא אכפת לו מכלום וכולם נמאסו עליו כאן.. הרבה שיחות נגמרו בבכי כי הרגשתי שאולי זה מכוון גם אלי..
לפני כמה ימים נחבלתי קשה מאוד הייתי ברפואה דחופה, ממש עניין רציני
ידעתי שלא אוכלת להסתמך על עזרה פיזית אבל חשבתי שתיהיה תמיכה נפשית
ודי טעיתי, יום אחרי שנודע לו מה קרה (ממני)
הוא לא הרים אפילו טלפון אחד , או שלח סמס להתעניין בשלומי
הייתי נורא מאוכזבת..חיכיתי לזה יום שלם והייתי בטוחה שרק מתוך נימוס אני ארגיש קצת התעניינות, בעיקר אחרי כל המאמץ שלי בתוקפה הזאת שאני אפה בשבילו
וכלום לא קרה.. בסוף החלטתי שאני לא יכולה לסחוב את זה יותר כי אני מרגישה לא מספיק שווה ולהמשיך לתמוך במישהו שלא עושה את זה בשבילי מרגיש כמו סוג של השפלה, אז ניסחתי לו הודעה, הסברתי שאני מרגישה שאני היחידה שתומכת, אפילו כשלי לעצמי רע, ושאני מרגישה שאין חי בן זוג בכלל
ואמרתי שעדיף להפרד, הוא בתגובה אמר לי שזאת סהכ מכה ואני מחפשת צומי כבר יום וחצי על זה, ושהוא לא מתכוון להתקשר כי אני יכולה וכו..
ובגדול כל הכל נגמר..
עברו כמה ימים, ואני מתחילה לחשוב אולי הייתה טעות להפרד עכשיו, אפילו אם אני מרגישה שלא מתייחסים אלי יפה, בגלל שהוא נמצא במצב לא קל..
מה אתם אומרים, עשיתי נכון או שלא ?