היי,
תמיד הייתי בן אדם חופשי, עושה מה שבא לי, תמיד מחייכת תמיד אופטימית.
אבל תמיד בן אדם שתמיד חושב וחושב. לפעמים יותר מידי.
עד שהתגייסתי, הפכתי להיות לחוצה ועצבנית ואיכשהו המצב עם החבר שלי הדרדר, (פרידות חזרות, 6 פעמים) עד שהגיע מצב שהוא סיים את זה איתי. התרסקתי.
את רוב התחביבים שלי שעשיתי הייתי עושה איתו. היינו שנתיים וחצי ביחד כבר אמרנו שנתחתן.
התגייסתי לפני שנה עכשיו אני משרתת בתור פקידה (זה לא שרציתי אבל ככה זה שהפרופיל נמוך..) אני עושה יומיות. יש ימים שאני מסיימת את היום שלי ומגיעה הביתה רק ב9 בערב, יש ימים שאני אמורה להגיע ב7 ויוצאת משם ב5 וחצי. שזה פשוט מרגיש לי נורא כי זה גם מקום שאין לי הרבה מה לעשות בו.
אני לא מסתדרת עם הבנות שם. לא מסתדרת עם עניין העבודה במקום
לפעמים אני פשוט יושבת שם ובוהה בקירות מחוסר עבודה ואם נותנים לי משהו זה בצורה שממש משגעת אותי, פשוט לא מצליחה ואז אמרתי לעצמי אולי אני אלמד לפסיכומטרי, ניסיתי ללמוד אני לא מתרכזת
משהו לא עובד לי פשוט.
כל החברות שלי בבסיס סגור, אני בגלל המצב לא יכולה להיות בבסיס סגור
כי אני מכירה את עצמי יהיה לי לא קל ויכול להיות שסתם אתבאס יותר אחרכך.
אם החבר שלי יהיה איתי באותה תקופה זה לא יעניין אותי זאת הבעיה כי זה כאילו שיש לי הכל.
אני פשוט תלויה ברגשות שלי. למפקדת שלי ולצבא לא אכפת ממה שאני מרגישה אכפת להם רק ממצבם, בודדים האנשים שביררו לשאול מה איתי והתעניינו בשלומי בצבא.
אני מרגישה כאילו אני מאוד איבדתי את מי שאני,
חברים שלי לא כאן, כולם רחוקים ממני כרגע גם בגלל עניין הקורונה
אני מרגישה לפעמים בודדה למרות שיש אנשים סביבי. דיברתי עם ההורים על העניין והם גם בקושי ידעו מה להגיד לי כי זה צבא. ואני לא יכולה לבוא יום לא לבוא
הגעתי למצב שאני לא יודעת אם הצבא מתאים לשגרת חיים שלי,
אני הבטחתי לעצמי שאני לא יכולה להישאר שם עוד שנה ככה.
אני מרגישה תקועה בחיים מאוד, ואני לא יודעת איך לצאת מזה
איך למצוא תחביבים חדשים מה לעשות
תודה!
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות