אשמח לייעוץ מ 21+, מרגישה אבודה. איך להתמודד?

היי, אני אנסה לעשות את זה כמה שיותר קצר כי לספר את כל סיפור חיי זה ארוך ומיותר, ואני חייבת לפרוק וצריכה ייעוץ ממישהו זר - מגיל 14 אני נמצאת באשפוזים, התחיל בהפרעות אכילה, דיכאון והכי נורא ולא האמנתי שאגיע בכלל לזה היו 2 ניסיונות אובדניים ששניהם קרו עד גיל 18 (מקווה לא להגיע ל3), הייתי בקומה ויצאתי מזה בחיים. לא חוויתי חווית תיכון נורמלית, הפסקתי ללמוד רצוף סביב כיתה ח', הייתי חודש בט' בפנימייה, עזבתי ואז נשארתי שנה ט' במקיף ששם גם הלכתי רק חודש, יא' הייתי קצת בפרויקט הילה, יב' הייתי באשפוז אחרון. אין לי בגרות מלאה (הייתי אמורה לעשות 5 יח' מתמטיקה ואנגלית אבל בסוף עשיתי רק אנגלית והורידו אותי גם ל4 בגלל שלא הגעתי ללמידה, ובגרות בלשון הייתי נקודה אחת מלעבור אבל גם לא למדתי אליה אז לא הופתעתי). עברנו עם המשפחה עיר לא מזמן ככה שגם הקצת חברים ששמרתי איתם קשר מהתיכון כבר לא בקשר וגם החברים מהאשפוז כולם מתקדמים בחיים שלהם ונשארתי רק עם חברה אמיתית אחת (שאני ממש מודה על זה, כי עדיף מכלום), אבל מרגישה שיש לי חסך רציני. מודעת לזה שמה שהיה בעבר אי אפשר להחזיר אבל אני לא מצליחה להוציא את זה מהראש שעשיתי ככ הרבה שטויות ונתנו לי מלא הזדמנויות ואני מנסה לחשוב מה הייתי יכולה לעשות אחרת, קשה לי לשחרר מהעבר. אני מרגישה שאני לא מוכנה להיות בוגרת כי לא עברתי מספיק חוויות בנעורים, לא היה לי לחץ של לימודים, לא יצאתי למסיבות, חבר, טיולים ועוד מלא דברים. גם יש חסך ילדות כי גדלתי בבית עני ובכללי יש לי בעיות עם עצמי כי הוטרדתי מינית מבן אדם שבעבר קראתי לו אבא. אני לא אחראית, פזיזה, לא החלטית, מתרצת (זה קשור לחוסר אחריות), רגישה *מידי*, שלילית כשזה נוגע לגבי עצמי, עם ביטחון וערך עצמי נמוך, למרות שאני מנסה להיות חיובית, זה לא כזה עובד בתקופה האחרונה. יש לי פטור צבאי ובינתיים אני עובדת (התחלתי לעבוד רק בגיל 18), ואני לא יודעת מה לעשות הלאה. אני חושבת שיש לי בעיה בראייה על העולם ושאני משווה את עצמי הרבה פעמים ואני גם חסרת סבלנות וצריכה ללמוד להנות מהדרך ויש לי עוד מלא דברים ללמוד על עצמי. להיות לוחמת היה יכול להיות מדהים ואני חושבת שאפשר לרכוש ערכים מדהימים משירות כזה וזה היה יכול לבנות אותי וגם זה מלא חוויות, אבל זה לא יקרה כבר. עוד 3 חודשים אני אהיה בת 19 וזה מלחיץ אותי כי אני מרגישה שאני חייבת לבחור לעשות משהו. שירות לאומי? להשלים בגרויות? פסיכומטרי? לעשות רישיון קודם? האם אני בכלל רוצה לעשות תואר? מה אני רוצה לעשות? האם עבודה מבטיחה בשוק העבודה שווה מאשר באמת להגשים את עצמך? כל זה יעלה מלא כסף ואני גם עוזרת לאמא שלי כלכלית וזה קשה, זה עושה לי לחץ מטורף בראש. נמאס לי פאקינג להיות בדיכאון ואני לא מבינה למה אני ככה. איך מכירים חברים לצאת איתם (יש לי חברים שהם רק בעבודה וזה רק בגדר זה, כולם לומדים עדיין וקטנים ממני) בעיר חדשה כשאת כבר לא בבית ספר ומחקת את הרשתות החברתיות שלך? אני מרגישה פגומה נפשית ובפיגור ממי שבגיל שלי ברמות ואני לא יודעת אם אני סתם מלחיצה את עצמי או שאני באמת במצב הזה. גדלתי במשפחה די רעילה ואני לא מתכוונת להמשיך את זה במסורת, לא בא לי לפספס את עצמי, אני רוצה לטרוף את העולם ולהגשים את עצמי, אבל כשאין תשוקה ברורה ומטרה נקודתית, זה מאוד קשה.
אני יודעת שקצת התפזרתי, אבל אם קראתם עד כה, מה הייתם מייעצים לי?