האם אני לא עומדת בקצב?

אני בת 27 - אחרי לימוד של 4 שנים עם תואר. אני לא מגדירה את עצמי כבנאדם טכני אלא להפך אני הרבה יותר בנאדם רוחני שמחובר לעצמו ותמיד מחפשת את מה שאפשר להוציא מעבר לדברים. יש לי המון תחביבים ואני יכולה למצוא מלא דברים שיעסיקו אותי.
הבעיה מתחילה כשאני נתקעת יותר מידי על כל מה שלא עושה לי טוב וזה מכניס אותי לדיכאון - קשה לי לעצור את זה שאני נכנסת ללופ הזה.
הרבה דברים אצלי שמטרידים אותי נותנים לי את ההרגשה כאילו אני נמצאת במעין פספוס עם עצמי - אני לא עומדת בקצב.
זה משהו שהחלטתי להפסיק להתנגד לו וקבעתי פגישות לפסיכולוגית שתעזור אבל העניין בוטל בגלל הקורונה לכרגע.

ומאז שמתי את זה בצד.
הרבה דברים כמו : ביטחון עצמי - אני לא שלמה עם הגוף שלי, כן גם בגיל 27 והדבר צורם לי מאד להגיע לגיל כזה ועדיין לא להיות שלמה עם הגוף שלי.ולצערי אני כל הזמן דוחה דברים - וכמה שאני מנסה להבטיח לעצמי לשנות את המצב זה לא עובד. אין לי משמעת עצמית חזקה כנראה.
חברים וסביבה : אין לי חבורה קבועה. החברים שלי מפוזרים בערים רחוקות ממני ואני לא ניידת. מרגישה פספוס ענקי פה כי היום אני בנאדם יותר חברותי ויותר עם ביטחון שהייתי בעבר, הייתי בעבר בנאדם שיותר אהב שקט ופחות מסיבות ובלאגנים. אבל תמיד הייתי חברותית, עזרתי והרמתי חברים ממצבים קשים ופרגנתי כל הזמן. הלבד היום יותר מפריע לי פתאום - גם בגל הקורונה.
אני גרה עדיין עם ההורים - נכון שבגלל הקורונה התמזל מזלי כרגע, אבל זה מהדהד לי נונ סטופ בראש של ממזמן הייתי צריכה לצאת החוצה גם אם קשה כדי להתקדם ולנסות לבד לחיות. כרגע יקח לי עוד זמן לאחר שאני כבר קרוב לחודשיים נמצאת בחל''ת. זה מבאס: לא רוצה להגיע לגיל 28 ולהישאר באותו מקום. אין לי פרטיות - אין לי רכב - אני תלויה בתחבורה ציבורית ומרגישה תקועה במקום כמו שכבר אמרתי. ברור לי שדבר מביא דבר ואי אפשר הכל ביחד. הייתי מאד רוצה לפחות להצליח לשנות משהו עד גיל 28. לקנות רכב- לצאת מהבית...משהו שאראה שהתקדמתי עוד צעד..
היו לי קשרים זוגיים בעבר בין שנה עד 3 שנים. נפגעתי. מאז יצאתי עם עוד גברים אבל זה לא עבר את החצי שנה...
מאד מאד חסרה לי זוגיות כיום - אני גם רואה שהרבה מסביבי לאחרונה מתחתנים - מאורסים- גרים ביחד ואני עדיין לא שם.

האם גם אתם מרגישים ככה?
האם אני מגזימה?

תודה אם קראתם עד הסוף!