לפני כמה חודשים עברתי לצד השני של גיל השלושים ומאז אני במעין חשבון נפש עם עצמי.
לפני הצבא הייתה לי תחילת קריירה מבטיחה בתחום שתמיד רציתי לעבוד בו, אבל התגייסתי ושירתתי בתפקיד לא קשור כמו רובנו. ניסתי לעשות את המיטב ולחכות שהשירות יסתיים.
אבל במהלך השירות איבדתי 9 חברים שנהרגו במהלך האנטיפאדה.
לקח לי שנים להתאושש מזה וזה הפך אותי לאדם אחר.
אחרי השירות ניסתי להיכנס ללופ העבודה שוב אבל כבר לא הייתי נער הפלא בן ה 18 שהייתי קודם והיה לי קשה יותר למצוא עבודות.
אחרי התנסות עצמאית שארכה שנתיים החלטתי ללמוד בחו"ל כדי לחוות חווית לימודים שונה ולעשות לעצמי ניקוי רעלים מכל מה שהמשכתי לסחוב איתי מהצבא.
הייתי בן 25 ועד היום לא חזרתי לארץ.
אחרי הלימודים ניסיתי להכנס לתעשייה המקומית. "האמונה העצמית" סחבה אותי לתוך גיל השלושים עם מעט מאוד ניסיון, חוסר יציבות כלכליתואגו שכבר לא נשאר ממנו כלום מרוב שהתרסק כל כך הרבה פעמים.
בצד החיובי של הדברים התחתנתי, אנחנו אוהבים ללא תנאים והיא מאמינה בי ועזרה לי לעבור את התקופה הקשה הזו עד שעמדתי על הרגליים ובדרך נולד לנו בן מקסים.
הקורונה הכתה בנו כמו בכולם וראיתי כמה העסק שאני עובד בו שברירי. כרגע אני מטפס על הקירות ומחפש אלטרנטיבות זמניות כי ככה הנראה לא תיהיה עבודה עד סוף 2020.
כשאני חושב על כל זה אני מרגיש שחוץ מחומר לספר שאף אחד לא יקרא, יש כאן הרבה סיבה ותוצאה שאני מספר לעצמי, אם אהיה קשה עם עצמי אוכל לקרוא לכל אלו סדרה של תירוצים שאני מספר לעצמי.
לחיות בצל של עצמי, לחשוב שיבוא יום והבן שלי עוד עלול להסתכל עליי ולהגיד לי "אבא אני אוהב אותך אבל אני לא רוצה לגמור כמוך", גורם לי לפעמים לחושב על לקפוץ מאיזה גשר ולגמור עם זה כדי לחסוך לכולם את הסיפור העצוב הזה על מי שלא ידע מתי לשחרר בזמן את החלום שלו וגדל לתוך חיים של מבוגר.
אני יודע שזה יצלק את אישתי והבן שלנו ולכן אני לא לוקח את המחשבה הזו ברצינות, אבל היא שם והיא מעין הכרה בתבוסה.
אני לא רוצה לוותר ולא רוצה להרגיש רחמים עצמיים ועוד פחות שירחמו עליי אבל אני חייב למצוא דרך לשחרר את העול הזה כדי שאוכל לצעד הלאה.
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות