כבר אין לי כוח. איך להתמודד עם החיים האלה?

טוב זה ארוך אבל אני צריכה לפרוק .
כל חיי התנהלתי כילדה , ילדה באופי בלב ובכל הנוגע מכך.
עם דמיון מפותח ותמיד בעת מצבים מפחידים הייתי חווה חרדה ברמות גדולות כמו במלחמה שהייתה.
הייתי מפוחדת רצה למקלט והשאלות הקיומיות לא איחרו לבוא.
גדלתי בבית לאמא אחראית . מתוקתקת שגם בדכאונות הכי גדולים שלה היא קמה בישלה ותפקדה . ולאבא מקסים שלצערי היה גם עם התקפי זעם (שובר רהיטים כלים שורף דברים שלא היו נראים לו כמו בגדים וכו').
כילדה הייתי מסתגרת בחדר או מרבה לישון אצל חברות הייתי רואה אצלם עולם אחר . הבריחה שלי לראות דברים נורמליים. אני ממש זוכרת איך כל יום ראשון של בית ספר הייתי ישנה אצל חברות וגם בבגרות. אבל אז עוד הייתי קטנה מידי כי רק נולדתי בשביל להבין איפה אנחנו חיים.
בהמשך , תמיד הייתה לי מסגרת חברתית - עבודה צבא לימודים ופרחתי שם. גם הייתה לי זוגיות שבתוכה חבר שאוהב אותי ומשפחה חמה לגדולה שלו .
בגיל 25 אבא שלי חווה אשפוז פסכיאטרי. הוא הגיע למצב קטטוני ( ניתוק מוחלט) זה היה הזוי הוא לא היה מחובר למציאות .
כמובן שבאותו רגע הבנתי שכל פיסה של מה שנקרא נורמלי הוא כבר לא חלק מהמשפחה שלנו וקבלתי תשובות לדברים אחרים.
באותו רגע עזבתי הכל ורציתי לבית לנסות לעזור עד שלא הייתה ברירה והוא נאלץ לעבור אשפוז .
המחשבה שאדם נמצא כלוא כן גם אם זה לטובתו , אבל כלוא בתוך מקום לא נורמלי עם תנאים סניטריים הזויים השיניים שלו נופלות והוא איבד כל צלם של אנוש. הייתי עדה למראות קשים ששברו לי את הנפש . חלמתי על מקום טוב וייחלתי לעצמי שמחה . הגעתי לעבוד שנתיים במקום שהחיים לא ירד לי מהפנים הייתי מטפחת את עצמי והייתי בזוגיות פורחת יחסית במשך שנה .

תמיד פחדתי , מהעתיד מעצמי מההמשך.
אחים שלי התבססו בכיוון טוב . אחד כבר נשוי ומסודר עם שאיפה לחיים בריאים ונורמטיבים.
השלישי בזוגיות לא משנה מצא פינה בחייו.

ההתקפי חרדה לא איחרו לבוא , ומילדה שמחה חייכנית ופרודקטיבית הפכתי להתקף חרדה מהלך.
חיבקו אותי בעבודה אבל זה התחיל. הניתוקים בדיבור הדפיקות לב וההבנה הכי גדולה - כל מי שכאן מסביבי מחבק אותי אבל אחרי המון עבודה וטיפולים - מה שכל מטפל יגיד.
תחיי את הרגע . תהיי העוגן של עצמך. אף אחד לא יישאר לך כאן לנצח. לא משפחה לא זוגיות אל תתלי את האושר שלך בחוץ.

יצאתי החוצה. לעולם. אותה ילדה עם לב שבור תמימות ונאיביות .
נבלעתי בתל אביב .
בחורה עם עמוד שדרה? תחת .
לא נותר משם כלום .
הייתי מנסה להעביר כל יום ביומו ואז הבנתי כמה אני מנסה לברוח מסיטואציות חברתיות .
להבין שאותו הומלס ברחוב היה פעם גם איש רגיל ,כמוני כמוכם.
דברים מסביב התחילו לקרות ותמיד ידעתי שאני לא אדע איך להגיב שהבועה של החיים תתפוצץ ותדפוק לי על הדלת.
הסתכלתי על אחרים , כמו מרים פרץ ועוד אנשים. אבל הפחד שיתק אותי. ברמה התפקודית.

ניסיתי להתאבד .
וכך נכנסתי לעולם ולסטטיסטיקה המסריחה הזאת .
ברגע שזה קרה כל העולם ידע מזה והפכתי מאותה בחורה חייכנית ואחראית - למשוגעת שכולם מדברים עליה.
ניסיתי לצבור ביטחון .
הבושה הרגה אותי והמחשבה שאני אפילו הולכת לקנות חלב והמוכר יודע דברים רגילים / מנופחים הלבינו את הפנים שלי.

תגידו לי שזין על מה שאומרים וכו'
אבל בחיאת.
איפה הכוחות ? איפה האומץ?
הכל ירד באסלה.
נהייתי גלגל של הרס עצמי ופחד.

כשהציבו מולי פסיכאטרית שלא האמינה לי חריימה עליי באשפוז כפוי - ראיתי את הסיוט שלי מתגשם לי בפנים.
התחלתי להתנתק לפחד לחכות שכל יום יעבור ואין לי לא יום ולא לילה רגילים שאני בכלל מצליחה לחוות.
לא הייתה פעם שיצאתי לרחוב בלי לקבל מבט מוזר ובוחן , בלי שאלות שמנסות לדלות מידע ומן הסתם שהפכתי להיות יותר מסוגרת ויותר רצון לעוף מפה.

אין לי אומץ ללכת לראיונות עבודה והגעתי למצב שאני כבר לא יודעת מי נגד מי .
המחשבה על האשפוז הזה תמיד הייתה ברקע והידיעה שכרגע יש עליי שם.
התחלתי לוותר לעצמי.
ופשוט להפוך לאדם שאני לא רוצה להיות.

היה לי עוד נסיון והייתי במקום טיפולי. הרגשתי שם קצת "זאתי שלא בסדר" אבל זה נתן רווחת הקלה כי אתה כמו בגן , אתה מצייר אתה משחק קלפים בתוך בית יפה ואיפה שהוא המעשה החריג התקבל כבסדר. משם יצאתי למסגרת אחרת מה שנקרא תומכת בחסות המדינה , היה לי חלום לצאת שונה אבל הפגישות עם מדריכים מורים סוציאליים וגורמים שניסו לעזור לי ולדחוק בי לצאת גם כשאני מפחדת. הפחד שהם יודעים עלי הכל ובחיאאת ראבק מי יצא עם בחורה בשביל להביא אותו אני צריכה להפגיש עם עובדת סוציאלית ?
אתה חי בדירה שאין ביכולתך לבחור עם מי לגור ורואה מולך סביבה שהמשפחה נטשה אותם. שהחיים לא האירה להם פנים ונשאבתי לזה. כי כשדברו אליי הייתי שותקת לא רציתי להיות שם.
שהחברים רצו להיפגש איתי התעסוקתי יותר באיך זה נראה כרגע ואיפה אני בחיים ניתקתי את הטלפון ונכנסתי למיטה .
ויתור עצמי לגמרי אבל הפחד הכניע אותי .
אני לא סגורה על עצמי ופיתחתי קצת אנטי לחיים קבלתי בהבנה כל מי שהתרחק ממני.
הבנתי שאני לבד.
כשדחקו בי שאני לא בסדר כי לא קמתי או הלכתי לעבודה כעסתי . כי אני מרגישה פחד שאתם לא מבינים אותו. הגעתי לאשפוזים במחלקה פתוחה ותמיד חשבתי שמשם יבוא האור.
שום אור לא בא.
דיברו איתי על הוסטל ואמרתי לרגע שזה נשמע לי נחמד ומוגן ואז אמרתי ממש לא.
עברתי משם לדודה שלי שהיא מקסימה אבל לא הסתדרנו . ניסיתי עבודה של 'גדולים' אבל התחושה הזאת של כמה העולם גדול ואני קטנה . נקודה קטנה שנעלמת בתוך עצמי הרגה אותי
בוכה כל יום כל היום. נהייתי מפוזרת ומרוב מחשבות גם מנותקת ברמה שכשמדברים איתי כועסים עליי שאני בעולם משלי.
אני מרגישה שאני צריכה להיות במגננה , לשים לב למה שאני אומרת איך שאני ניראת ומה שאני חותמת. ניהול וסדר הם לא חלק מהאופי שלי.

אחרי שהדאגתי את כל העולם לא יכלתי שלא לסגל לעצמי תכונות מתנצלות של חוסר ביטחון. בתודעה שלי דם זה נגמר - חצית קו אדום ועכשיו תנסי לשרוד.
כשמדברים איתי על ימים קדימה אני כאילו נכנסת לשוק של - מה פסח עכשיו , מה שבת רגע זה ממשיך?
תקראו לאיזה באיזה שם שאתם רוצים אני לא מרגישה שקיימת בי לא תודעה ולא מחשבה של להמשיך.
פחד לטעות פחד להיות מואשמת במשהו כל מילה שאומרים לי אני מפחדת ושלא נדבר על החור בקורות חיים.

אין מצב שאני מנסה להתאבד שוב כי יצא בי פוסט טראומה של פחד בלתי נסבל. דריכות מתמדת ואני לא זוכרת מתי פעם קמתי ואמרתי איזה שינה טובה וישבתי לי בשקט עם הקפה.

כשהגיעו מחשבות אובדניות התחיל הפחד המשתק.
הגעתי למצב ( אני גם באמת מאמינה לזה) של איך אנשים קמים בבוקר מתפקדים הולכים עושים חוזרים ישנים הולכים לדואר כשהעולם הוא כזה.
אני מרגישה בתוך שדה של מוקשים בתוך כאוס לעולם של פחד.
נכון יש דברים יפים כמו משפחתיות ים בגדים וכו'.
אבל הרגשתי שמאסתי בזה ולא הצלחתי להנות פעולות פשוטות נהפכו קשות .

מי הרעים ומי הטובים ? המילה שלי ככ חלשה שכל אחד עם קצת טון מכווץ אותי .
עורכי דין משכנתא זיקנה חולי פיגועים מלחמות.
להבין שהכל זה תקופה ואני בעצמי יכולה להיות כמו פצצה מתקתקת לעצמי . לא מסוגלת להביט לאנשים בעיניים וכבר לא רואה את העולם באותה הצורה.
אני מרגישה שהחיים הם כמו פאזל ולי אין את המקום שלי.
קשה לי התחושה שהגעתי לרצפה. שאני חייבת שיבואו איתי לכל מקום . שיום אחד אני ישנה בבית שלי ויום למחרת מתעוררת בבית חולים אחרי נסיון אובדני.
שראיתי עובדים סוציאליים קפאתי .
ואין מה לעשות זה נכון - המשוואה התהפכה.
גם אם ארצה להביא ילדים או להתחתן כלום לא יהיה אותו דבר , בנוסף למחשבה של
האם ילד שהוא דבר כל כך יפה ותמים ראוי לעולם שכזה?
(אלוהים סליחה בראת עולם מקסים) אבל עם נסתכל על התמונה הרחבה אנחנו נמצאים בתוך מטריקס.
התחילו לי מחשבות על לברוח - לקפוץ להיעלם.
אבל זה מפחיד אבל להיות נפש בתוך גוף.
ראש שנלחם במחשבות.
אי יכולת להתמודד מול החיים.
בלי אפשרות להסתכל לאנשים בעיניים.
אני מרגישה מחוץ לתמונה שהרמתי ידיים ואני לפעמים לא ככ סומכת על עצמי שאני אומרת .
עשו בי ברצונכם רק שיגמר כבר.
אני לא יכולה להסתיר את המחשבות והאמירות שלי למרות שאני מנסה אבל זה יוצא בשיחות וכאלה .
אם הייתי יכולה ללחוץ על כפתור לעשות delite על מה שהיה הייתי עושה .
כרגע אני במיטה שנתיים ? שאני מחכה שעוד יום יעבור . לא רואה מטרה .
לא מצליחה לראות אותי עוברת את שארית החיים ומפחדת להגיע לשם.
לא מצליחה לישון בלילה מהמחשבה הזאת בכלל על עצם המעשה שלי . מרגישה אות קין.
נכון אני צריכה לסלוח ואני סולחת לפעמים.
אולי העולם בחוץ אותו דבר אבל אני שונה.
אני לא יכולה לנסוע ברכבת באופן רגיל , ללכת לראיון עבודה כאילו כלום לא קרה ולומר בביטחון כן אני אחראית וכו' וכו'.
גם לא רוצה לשתף פעולה עם דברים שאני לא מאמינה בהם .
העולם הזה תובעני ואני כבר לא מצליחה לראות קדימה.
אני רועדתתתת מפחד בכל סיטואציה ותמיד מפחדת מה הדבר הבא שיקרה.
תמיד במתח להיות בסדר להיראות בסדר ולא לעשות טעויות .
וכשאני רואה אנשים שאני מכירה לבנה כמו בולי איש השלג.
הלואי שהבועה לא הייתה מתפוצצת לי
והייתי יכולה להכנס לתקופה 'אחרת'.
אבל אין לי תחושת זמן ,כשאנשים מסתכלים על דברים שקרו לפני כמה חודשים אומרים מה עבר זמן אצלי זה מה זה קרה עכשיו.
בקיצור. אני מרגישה כמו חשופית חסרת הגנה מתביישת בעצמי.
מפחדת להכנס למחויבות של זוגיות /קשר/עבודה כי אני מפחדת לטעות.
מפחדת להגיע למצב קיצון בו שוב ארצה למות.
מקנא בכולם ובכל מי שיש לו את היצר ההישרדותי של החיים.