שלום לכולם,
תמיד הייתי מהאנשים החסרי ביטחון
תמיד הייתי ביישנית, קצת מופנמת
אבל עם הזמן אני מגלה שזה לא רק זה. אני פשוט לא מעריכה את עצמי ולא בגרם.
כולם בעיניי יפים, וגם מי שלא - עם הזמן הוא ייראה לי יפה. או שזה לא שהוא לא יפה, הוא פשוט לא מטפח את עצמו. לעומת זאת אני? לא אני לא יפה.
כולם מצליחים, גם מי שלא מצליח זה כי הוא לא ניסה מספיק, אבל יש לו יכולות. לעומת זאת אני? אם אני מצליחה זה כנראה בגלל מזל. כי תכלס אין לי כשרונית אמיתיים.
כולם מקבלים מחמאות, ואני מקנאה. ואז עולות לי מחשבות, רגע, הרי גם לך מחמיאים. אבל זה שונה. כי להם מחמיאים ובאמת מגיע המחמאה. הם באמת "כאלה". לעומת זאת אני, אני אתחיל לחשב את המחמאה, איך היא נאמרה, כי אולי זה היה רק מתוך נימוס ואי נעימות. על ידי מי היא נאמרה, באיזה תדירות... ואז אני יוצאת לנקודת הנחה שהמחמאה לא באמת הייתה מגיעה לי. או שזאת הייתה צביעות מצד המחמיא או שאני הצלחתי "להתחפש".
למה? למה אני כזאת? אני יודעת שזה לא בריא, אני יודעת שזה לא נכון. לפי השכל אני יודעת שאני מוכשרת ושאני חכמה ושאני יפה. אבל הלב לא מרגיש ככה.
אני יכולה לקום בוקר אחד, או אפילו רגע אחד להסתכל במראה ולהרגיש באמת - יפה!! באמת - בחורה טובה ואיכותית!! אבל אלו רגעים כל כך מועטים. ויותר מזה, אלו רגעים כל כך קצרים. אחרי 2 דקות אני אחזור בי ואחליט שדווקא לא. אני לא משהו.
אולי זה בגלל ההסתובבויות שלי עם חברות לא פחות מדוגמניות. עם ביטחון עד השמיים וגם מעבר. אבל מה לעשות. זה החברות שלי.
ואולי זה לא זה, אולי משהו בילדות? אבל הייתה לי ילדות טובה בסך הכל.
כתבתי את זה, ספק לי ספק לכם. אבל אשמח לתגובות. האם מישהו גם מרגיש ככה? האם אתם יודעים מאיפה זה נובע?
אני מרגישה צורך לציין, שאני נורמלית. לפחות ככה מרגישה וככה מתייחסים אליי. המחשבות האלו הם חוסר ביטחון עצמי מטורף. אבל ייעוץ ופסיכולוג לא באים בחשבון. אז מה כן? תודה לעונים. ולאתר, זה עשה לי טוב לפרוק.
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות