היי מצטער על החפירה.
אז לי ולאחותי לא היו יחסים מאוד טובים במהלך השנים. עד גילאי הנעורים המאוחרים היא סבלה מבעיות רגשיות לא מאובחנות שאותן השליכה עליי. בעיקר הייתה מבקרת אותי, מעירה ומעיקה עלי בלי סוף על הדברים הכי חסרי משמעות-וכאשר הייתי עונה לה-הייתי חוטף. הבנתי את המשוואה מהר מאוד וכשהיו לה התקפי צעקות וזעם, או סתם הייתה מציקה לי, הייתי מתכנס לתוכי ולא עונה וככה לא הייתי נותן לה סיבה לפגוע בי.
אולי זה נשמע לכם כמו ריבים שוליים של אחים, אבל כל זה נעשה בעוצמות מאוד גבוהות, שלדעתי בצורה שאדם בוגר ומודע לעצמו לא צריך להתנהג.
כשפניתי להורים-הם לא היו מראים אכפתיות מיוחדת ולא ראו את זה מעבר לריבי אחים, מה שבעיניהם היה קטנוני, בעיני היה בעל השלכות שיעצבו את תכונות האופי שלי במשך כל חיי, ולרעה (חוסר יכולת לנהל ויכוח, צייתנות בצורה מוגזמת, חוסר ביקורתיות מוגזמת, לא אומר שום דבר כאשר משהו מפריע לי).
האלימות הפיזית פסקה כאשר גדלתי והיא הבינה את יחסי הכוחות והיחסים האלו נמשכו עד שהיא התגייסה לצבא ומהשלב הזה דרכינו סוג של "נפרדו", בסופי שבוע הייתה מגיעה הביתה, מתנהגת ומדברת מגעיל גם אליי וגם להוריי, אבל לא היה לנו יותר מדי שיח וכבר לא התרגשתי יותר מדי.
כשהשתחררה אני התגייסתי בטווח זמן קצר, ככה שלא הייתה לנו יותר מדי אנטראקציה. ועם הזמן פשוט פיתחתי כלפיה אדישות מוחלטת וסוג של סטטוס קוו, ככה שיחד עם האינטנסיביות של הצבא והחוסר אינטראקציה-פשוט הדחקתי.
כרגע יש הסגר, והיא בבית עשרים וארבע שבע והיא אכן השתנתה. מעולם לא הראתה צער על מה שעשתה, אבל אכן היא התייצבה רגשית ונפשית והיא אדם די שונה.
בקיצור היום אין לי כלפיה חיבה כלל.
אני מרגיש שיש לה חלק לא קטן באדם שאני היום לרעה ויש בתוכי המון זעם לא מבוטא כלפיה. כשהיא מנסה להראות כלפיי חיבה-אני או מזייף את זה, או פשוט אדיש כלפיה.
מה אתם חושבים שאני צריך לעשות? איך אני יכול להיפטר מכל המטענים שצברתי כלפיה במהלך השנים לפחות בשביל השלווה העצמית שלי?
תודה רבה לעוזרים :)
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות