מעולם לא היה לי חברים או בת זוג עקב מחסור בניסיון וכישורים חברתיים

שלום לכולם,

אני מעלה את השאלה כי אני צריך עזרה ועצה טובה. השאלה שכתבתי מאוד ארוכה אבל אני מאוד יעריך את מי שיקרא את כל מה שרשמתי וינסה לעזור.

# תיאור הבעיה:

רציתי לדבר איתכם על בעיה אשר מאז ומתמיד הכבידה עלי: חוסר יכולת ליצור, לשמור ולפתח קשרים חברתיים או רומנטיים. כתוצאה מכך אין לי חברים כלל, ומעולם לא היה לי חברה ואני עדיין בתול.

# רקע על המצב:

מאז ומתמיד הייתי בודד בעולם משלי. במבט לאחור אני חושב שאני יודע מה הסיבות שהובילו אותי למצב הזה. הסיבות ממוספרות כאן מהמשמעותית לשולית:
1. עניין נמוך(אך ממש לא אפסי, אשר גדל וגדל ככל שעברו השנים) בקשרים חברתיים, ונטייה להתבודד והשקעה מועטה בתחום: הייתי חי בתוך הראש והדימון שלי, מנותק לחלוטין מהסביבה ומהילדים סביבי.
2. אופי סגור, מופנמות, נטייה לחלום בהקיץ, קושי להביע רגשות ודעות, ובריחה לטכנולוגיה כדי להתמודד עם הקשיים החברתיים שלי.
3. חוסר הבנה של התנהגות אנושית ומחסור באמפתיה והבנת רגשות.
4. ביישנות, וביטחון עצמי נמוך, לחץ, ופחד לפתוח תקשורת עם אנשים.
5. מראה חיצוני לא טוב.
6. בריונות מילדים בודדים בתקופת הילדות, אשר דוכאה על ידי רוב של הילדים האחרים או על ידי אלימות מצדי כשנדחקתי לפינה.
7. חינוך וגורמים סביבתיים שלא היו בשליטתי אשר הקשו עלי ליצור קשרים חברתיים, והשפיעו לרעה על האופי שלי.

אבל מכל הסיבות אני חושב שהגורם העיקרי למצב שלי הוא חוסר ניסיון בתקשורת עם אנשים. אני אסביר: כל אדם ואדם נולד עם יכולת תקשורתית בסיסית: לחלק מהאנשים נולדו עם יכול תקשורתית טובה יותר וחלקם טובה פחות. ככל שאנחנו חיים אנו מתקשרים אחד עם השני ויוצרים יותר ויותר ניסיון עם אנשים אחרים ובכך הכישורים החברתיים שלנו משתפרים. במקרה שלי נולדתי עם כישורים חברתיים נמוכים, ובמהלך תקופת החיים שלי לא יצרתי קשר עם אנשים אחרים. כתוצאה מכך, בזמן שילדים אחרים בגילי פיתחו את כישוריהם החברתיים אני נותרתי מאחור.

שגרת היום שלי משהייתי ילד קטן הייתה כזו: קם בבוקר, הולך לבית הספר, חוזר הביתה לטכנולוגיה או לספר, מכין שיעורים לבד והולך לישון. בהפסקות לכל אחד היה את הקבוצה המרכזית שעילה היה שייך וקבוצות משנה. בהפסקות תמיד הייתי לבד בתוך עצמי(משתעמם, בטלפון או קורא), מחכה שההפסקה כבר תיגמר ויתחיל השיעור. מיותר לציין שלא הייתי יוצא בשבתות, כי לא היה לי עם מי, אלא נשאר בבית. השקעתי מאוד בלימודים(למדתי לבד) בעידוד ההורים, אך הזנחתי תחומים חברתיים ולא עשיתי ספורט בכלל(בעתיד אני יגלה כמה הוא חשוב).

כמובן שניסיתי מספר רב של פעמים לשבור את "מעגל הקסמים" ולהתחבר ולהכיר ילדים אחרים, אך לא היו לי את הכלים והכישורים המתאימים לשם כך ו"נכשלתי" שוב ושוב. מבחינת זוגיות היה לי רצון לבת זוג אך באותה תקופה לא היה לי עניין גדול כל כך בבנות(ובחברה בכלל) ועקב התכונות שתיארתי קודם ברשימה לא כל כך ידעתי איך לדבר איתן. למדתי בבית ספר ותיכון קטנים אך בכל זאת לא הכרתי את מרבית הילדים שלמדו איתי בבית הספר עקב הבידוד שכפיתי על עצמי מבלי שהתכוונתי. אני חושב שלמרות שהייתי חסר חברים סה"כ אנשים אהבו אותי ואלו שהצליחו ליצור איתי שיחות(ילדים בעלי כישורים חברתיים גבוהים מאוד) מאוד נהנו לדבר איתי. אני חושב שבמשך כל התקופה הזאת הייתי "לכוד" בתוך עצמי ובעלומי הפנימי ולא הייתי מספיק מודע למה שקרא מסביבי. בנוסף חוסר בכישורים והבנה חברתית מנע ממני להצליח לפתח חברויות ולהתחיל שיחה עם ילדים אחרים. לדוגמא: לא הבנתי שזה לגיטימי להתחיל שיחה עם מישהו שאתה לא מכיר בכיתה או בשכבה גם אם אתם לא חברים, ומספיק רק לומר לו משהוא בסגנון "מה שלומך?" כדאי לנסות להתחיל שיחה. בנוסף חוסר בקשרים חברתיים מפחית היכולת שלך להכיר, לפתח ולשמור על קשרים עם אנשים אחרים(יש לך פחות ניסיון, פחות סיפורים לספר, פחות הזדמנויות להכיר אנשים חדשים), וככל שעובר הזמן אנשים יותר ויותר מסתגרים בקבוצות (ראשיות ומשניות) ופחות מעוניינים להכיר אנשים חדשים ולהוסיף אותם למעגלים ולקבוצות שלהם. כמו כן, לא הייתי (וגם היום לא) מחובר לרשתות חברתיות כי אין לי חברים וזה מרגיש לי לא אמיתי. גם לא עשיתי מחויבות אישית והתנדבתי כי באותה תקופה, הייתי מרוכז רק בעצמי, דבר שאני מאוד מתחרט עליו היום. בנוסף במהלך כל אותה תקופה לא עבדתי בכלל, שגם על זה אני מתחרט.

בדיעבד אני מבין שהיו הרבה ילדים (וילדות) שניסו ליצור איתי קשר ולהתחבר עליי, אך באותה תקופה לא הבנתי את כוונתם, ולא היה לי את היכולת לדבר איתם כפי שהייתי רוצה. יתרה מכך במהלך כל אותה תקופה, היו אנשים שפגעתי בהם מבלי שידעתי והתכוונתי, עקב חוסר היכולת שלי להבין אנשים, ורק היום אני מבין זאת וביקשתי סליחה כשגדלתי ואני מתבייש בזה עד היום.

# השינוי במצב:

ככל שעבר הזמן יותר ויותר נפקחו עיניי. הרצון שלי בקשרים חברתיים ורומנטיים עלה וניסיתי יותר ויותר ליצור חברויות ככל שהתקרבו סיום הלימודים. ככל שהתבגרתי הביטחון העצמי והכישורים החברתיים שלי עלו(עקב ניסיון שגדל מעט עם השנים) ואף התחלתי לרוץ(לבד כי לא היו לי חברים, למרות שבדיעבד הייתי יכול למצוא אנשים להתאמן איתם) כל אלו שיפרו את המצב שלי. יתרה מכך המראה החיצוני שלי השתפר ונראיתי מצוין. הפעם כשניסיתי להתחבר לאנשים לא נכשלתי אלא הצלחתי בצורה מעטה מאוד. שאולי זה נשמע לכם מצחיק אבל בשבילי זה היה עולם ומלואו. התחיל להיחשף בפני עולמם של הילדים שהם לא אני: עולם אשר שונה לחלוטין מהחיים שלי, עולם חדש שלא הכרתי. קיבלתי הצצה קטנה לעולמם: חברויות, יציאות, זוגיות, מסיבות, ים, בריכה, ישיבות, ברים, ספורט קבוצתי וכו'... מאוד רציתי להיכנס לעולם הזה אך עקב אפס חברים לא הצלחתי.

פתאום לגלות שכולם מבלים וחיים חיים מלאים, אשר לא נראו לך אפשריים עד כה, בזמן שאתה העברתה את כל החיים שלך בין 4 קירות החדר שלך בבית, ושאתה עדיין מבזבז את זמנך בזמן שאתה יכול לחיות ולנצל את המעט שנים שאנחנו חיים נתן לי תחושת החמצה שהפסדתי את תקופת וחווית הילדות והנערות שלי ושעד כה החיים שלי הם רק פיסה ממה שהם אמורים להיות. ההבנה הזאת הכניסה אותי לדיכאון וגרמה לי להשקיע פחות בכל תחום שהוא אינו חברתי.

# המצב היום:

היום אני כבר לא ילד, ומבחינה נפשית המצב שלי מצוין. יתרה מכך, אני יותר חברותי ומתקשר, מבין סיטואציות חברתיות טוב יותר, ובעל ביטחון עצמי גבוהה יותר. אני מאמין שאם עכשיו הייתי חוזר בזמן לילדות שלי, הייתי מצליח למצוא קבוצה של חברים שהייתי מבלה איתם, ומצליח למצוא את האיזון בין הפן החברתי לבין שאר התחומים בחיים. אך זה לא דבר שאפשרי ואין טעם לבכות על חלב שנשפך. יש לי עוד הרבה שנים לחיות ואני רוצה לנצל אותן בצורה מיטבית. למרות מה שמשתמע מכל מה שרשמתי אני אוהב את עצמי ויש לי הרבה תכונות טובות, אשר לא ציינתי כי הן לא בעיה:)

אני כבר שנה בצבא בתפקיד שאני מאוד אוהב ועושה יומיות, אך אין כמעט בכלל אנשים בגילי בסביבה בא אני עובד. בזמני הפנוי אני לומד דברים שמעניים אותי. אני כבר לא עושה ספורט עקב פציעה אך אני מקפיד לעשות פיזיותרפיה כדאי שאוכל לחזור לעשות ספורט עד סוף השנה, ואז אחפש ספורט שעושים בקבוצה ואחפש מסגרת שאוכל לשחק בו עם אנשים בגילי למרות שאין לי חברים. כמו כן בגלל שאני לא יכול לעשות ספורט, עליתי במשקל ועכשיו אני שמן (אבל עדיין נראה מעולה), דבר שמוריד לי את הבטחון, ואני עושה דיאטה. בטירונות הכרתי הרבה חברים אבל כולם גרים ממש רחוק ממני ובגלל זה הקשר איתם ניתק. גם לא עברתי שום קורס צבאי אשר במהלכו יכולתי להכיר אנשים. אני מתנדב עכשיו גם (דבר שלא עלה בדעתי בעבר) אך בהתנדבות אין אנשים בגילי. בנוסף יש לי משפחה אוהבת ותומכת.

כעת יש לי מספר קטן מאוד של חברים, לא קרובים, אשר כולם חוץ מאחד גרים רחוק בערים שונות. אין לי שום מסגרת בא פוגש רואה אנשים בגילי( המקום היחידי שאני רואה בו אנשים בגילי זה בתחבורה הציבורית או חיילים מחילות אחרים בבסיס). עכשיו השגרה שלי זה לקום, בסיס, ללמוד ולישון. ולעיתים נדירות אני או אחד מעט החברים שלי שולח הודעה ואנחנו שנינו יוצאים לבד(שזה כיף אבל זה לא כמו לצאת עם קבוצה של אנשים, ואנחנו לא הולכים למסיבות וכאלו לצערי), אבל בכל זאת זה שיפור גדול מבחינתי ואני מאוד שמח שהכרתי אותם. חשוב לציין שהיום אני מרוצה מכל תחום בחיים שלי חוץ מהתחום החברתי והרומנטי.

# מה אני רוצה לשפר:

עכשיו זה מרגיש שזה קצת מאוחר מידי להכיר חברים כי כולם "לוכדים" את עצמם בקבוצות שלהם מהתיכון והצבא. אין לי כמעט שום קשר לאנשים בגילי חוץ ממספר מועט מאוד של אנשים בגילי שאיתי ביחידה שכיף לכולנו ביחד ואני מרגיש שייך, אבל כל אחד גר ממש רחוק מהשני, ולכל אחד יש את החברים "האמיתיים" שלו מהבית(חוץ ממני) והעבודה שלנו מאוד עמוסה כך שביום יום אין לנו הרבה זמן לדבר כי אנחנו צריכים לעבוד. באופן כללי בכל הבסיס יש אווירה של להגיע לבסיס, לעבוד ולברוח הביתה.

אני רוצה שיהיו לי הרבה חברים קבועים, שרבים מהם גרים קרוב עליי, ושכל יום יהיה לי עם מי לצאת ולבלות, או סתם לשבת ולדבר. אני רוצה להכיר הרבה אנשים ולפגוש אנשים חדשים. אני רוצה חברה וזוגיות. אני רוצה את הכלים וההזדמנויות להכיר ולהתחיל עם משהיא שמוצאת חן בעיניי.

# תודות ובקשה:

אם קראתם עד כאן תדעו שאני מאוד מעריך את זה ואני אשמח לעצות איך לשפר את מצבי החברתי והזוגי.

***אני רק מבקש שאל תתנו לי עצות כמו: תנסה להתחיל שיחה עם משהיא, כי אנשים כמוני לא מבינים איך עושים דברים כאלו ואתם תצטרכו להסביר לי לא רק את "המה?" אלא גם את "האיך?".***

בכל מקרה, תודה רבה!