לא מצליח להתחבר לאחיינית שלי: למה זה? ומה אפשר לעשות?

היי,
יש לי אחייניות תאומות בנות 3 וחצי, האחת נ' והשנייה א'.
ראשית, אגיד שאני ממש ממש אוהב את האחייניות שלי, אבל ממש.
העניין הוא שאני סופר מחובר לאחת מהן ולשנייה פחות וזה לא אומר שאני לא אוהב אותה.

יש לי תובנה משלי לסיפור:
נ' היא ילדה מדהימה עם קצב התפתחות ורבלי מעט איטי ביחס לאחותה התאומה א', אבל היא חברותית בטירוף, היא סופר מצחיקה, היא עם דמיון מפותח, שחקנית בבימה קטנה לידה והחיבור שלי איתה הוא פשוט לא מובן, המשחקים איתה מאוד כייפים ומאוד אותנטיים ומורגש שיש שם אהבת נפש מאוד גדולה. כשאני בא לבקר היא מסרבת לעזוב אותי ונצמדת לי לרגל ומתחננת שלא אעזוב אותה.

מנגד יש את א' היא ילדה מאוד מאוד חכמה, פיקחת ואינטלגנטית אבל לצערי הכישורים החברתיים שלה להבנתי לוקים בחסר, היא נושכת ומרביצה במקום להתחבר ולהנות, היא יורקת או מדברת כמו תינוקת ובוכה ואת המשחקים שאני עושה עם נ' היא לא אוהבת אבל היא דורשת שאעשה את אותם דברים איתה למרות שהיא לא אוהבת ולא נהנת מזה רק כדי שהיא לא תהיה שונה ואני זורם עם זה אבל זה לא מרגיש לי שזה נכון.

קרו לא מעט פעמים שא' ניגשת אליי לשחק, וכשאני אומר לשחק זה אומר לנשוך אותי בתחת או להרביץ לי בלי התראה או לנגב עליי נזלת ובשנייה אני נאטם, תופס אותה בזרוע ושם אותה בפינה או על הספה ואומר לה שהיא לא חברה שלי יותר. היא מנגד תוך שניה מסתגרת בתוך עצמה, כבויה, פנים חתומות ואדומות ומשתדלת לא ליצור איתי מבטים.

בחג, א' עשתה שוב משהו נורא מעצבן, באתי להגיד שלום לאחיין שלי, האח של התאומות בן ה-10 חודשים והיא כשראתה שאני מתקרב אליו לקחה לו את המוצץ וזרקה בתוך קרטון זבל וניסתה להחביא לי את המוצץ שם בתור משחק ואני שוב אוטומטית מתכווץ מהמעשים שלה הפלקתי לה פליק קטן בלחי ותפסתי אותה בזרוע ואמרתי לה "נו אולי כבר די?!" וכן, ברח לי פליק קטן עם כריות האצבעות בלחי החמוד שלה, זה לא היה סטירה, זה אפילו פחות מליטוף שמקנחים להם את האף, היא לא נפגעה מהליטוף הזה בוודאות כי אחרי הפליק בלחי היא המשיכה "לשחק" עד שתפסתי אותה בזרוע וגערתי בה שאולי די.

עצוב לי שזו הדרך שלה לשחק, שהיא לא מצליחה לקרוא סיטואציות חברתיות, עצוב לי שהיא במצבים כאלה מסתגרת בתוך עצמה, יכולה לשבת שעות על הריצפה ולשחק עם האצבעות שלה, הפנים שלה חתומות ואדומות ועצובות והיא הופכת לכבויה ועצוב לי שזה איזושהי רוטינה ביני לבינה ולדעתי כבר התגבש לה עליי איזשהו משהו שלילי ופוחד שהיא תשנא אותי.

ברור לי שאני לא ההורה שלה, אבל היא אחיינית שלי והיא נורא חשובה לי.
אני אח"כ מגיע לדירה שלי ומשחזר את מה שקרה ביני לבינה ומתעצב מזה נורא, אני ממש אוהב אותה ולא מצליח לגשר על הפער ביני לבינה. היא מבחינתה כל מה שמושך תשומת לב, גם שלילית, זה עדיין משחק.

חקוק לי זיכרון שלא עוזב אותי.
פעם אחת אחותי לא יכלה לאסוף את הבנות מהגן אז אני ואבא שלי הלכנו להביא אותן, הן היו בנות 1 וחצי אולי שנתיים, וכשנכנסתי לחדר נ' וא' ראו אותי והתחילו לזנק ולרוץ אליי וא' לא הספיקה להגיע אליי ראשונה והיא באמצע הדרך כשהבינה שהיא לא הגיעה ראשונה היא הפילה את עצמה על הריצפה והתחילה לבכות. זה ממש שבר לי את הלב ואני אוכל סרטים אולי זה משהו שנוצר משם?

אז השאלות שלי הן:
1. האם אני לוקח את זה קשה מדי?
2. האם אני צריך יותר לשלוט בעצמי?
מפחידה אותי המחשבה שילדה קטנה מוציאה אותי מאיזון ואני מגיב מהמותן, לא הייתי רוצה להגיב ככה אם זה היה ילד שלי. (ולא אני לא אמור להגיב ככה גם אם זה לא הילד שלי אבל יש הבדל בין ילד שהוא שלי בתדירות מפגשים)
3. האם לערב את אחותי בעניין?
4. מה אתם הייתם עושים?