בת 22, בזוגיות 4 שנים, הוא לא שם לב כשקשה לי, מה לעשות?

בת 22, חיילת סדירה.
אני שנתיים וחצי בצבא, יוצאת הביתה לסופש פעם בשבועיים.
יש לי בן זוג כבר ארבע שנים. קצת עלינו - אנחנו זוג רגוע, לא רבים אף פעם, אנחנו יודעים לתת אחת לשניה את הספייס, לו יש מלא תחביבים והוא ממלא את היום שלו בעשייה.
אני שינשינית לשעבר, אני אוהבת לדבר על רגשות, אני יודעת כמה זה חשוב. הוא בפאן הזה אטום לגמרי. ואנחנו לא מדברים רגשות כי זה חד צדדי, אני מרגישה שאני פותחת את הלב אבל הוא לא יעשה את זה.

וכשאנחנו נמצאים יחד הכל מדהים וכיף. הוא גבר מדהים והוא אוהב אותי ודואג לי. אני מאוהבת בו בטירוף, והוא באמת עושה סיבובים כדי שנצליח להפגש. אבל כשאנחנו לא אחד עם השניה אני מרגישה ריחוק מטורף, שנינו אנשים של שיחת טלפון, אם אנחנו רוצים לדבר - מתקשרים. הבעיה היא שאנחנו מדברים 5 דק על איך עבר היום וזהו. אני אומרת לו שחסר לי, שאני רוצה יותר, שיחות בזום, משחקי מחשב, לפתור תשחץ יחד. וזה לא קורה, כי הוא לא מבין כמה זה חשוב לי. וכן, אני מדברת איתו ומסבירה לו אבל אני כל פעם מרגישה שאני מכריחה אותו לעשות משהו שהוא היה מעדיף להחליף בניצול זמן טוב יותר.

הוא מהצד שלו ממש מתגעגע ואני יודעת שאני חסרה לו אבל הוא לא מבין איך יעזור אם נדבר יותר.

אני חיילת בתקופה ממש קשה בשירות, רוב היום אני רק חושבת כמה בא לי שהוא יתקשר.

התחלתי ללמוד חומר חדש שהוא ממש מבין בו, הגעתי לשלב שאני צריכה עזרה, אני יודעת שאם אני לא אבקש עזרה, גם אם אומר לו שאני חצי שעה שוברת את הראש על נושא - הוא לא יציע לעזור.
אני לא מרגישה בנוח לפנות אליו לשאלות, אני מרגישה שאני משתפת אותו הרבה יותר, אבל שאין מהצד שלו עניין אמיתי במה שעובר עליי.

ואני מדברת איתו על זה, הבעיה שהוא לא מבחין ברגעים כאלה והוא לא מבין אותי.
ואני לא יודעת אם התחושה הזו היא בי, אם זה האופי שלו או האם מגיע לי יותר?

אבל התחושה הזו שבא לי יותר ואני מתחרפנת ומתחילה לבכות כי הוא לא צלצלל לומר לי לילה טוב, תחושה שמלווה אותי כבר שנה בערך ואני לא יודעת איך להנגיש לו את זה.

אני לא יודעת מה לעשות, אני מאוהבת בחבר שלי בטירוף. אבל חסרה לי הזרימה שלו וחוסר השיתוף, וחוסר ההבנה שבא לי יותר.