התלבטות מתישה, לשחרר? להשאר?

אני נמצאת כמעט שנתיים בזוגיות שהייתי מגדירה מורכבת: המון אלמנטים הטמונים בי וגם בו, בכל אחד מאיתנו בנפרד, רבדים של בעיות המובילות אחת אל השנייה, ובעיקר שוני גדול באופי ובצרכים מביאה אותנו מדי בערך חודשיים למשבר עמוק שמעורר בי ספקות, ומתיש את שנינו. כל פעם מחדש אנחנו מדברים ובודקים את השינויים שעלינו לעשות, לחזק, לשפר, ולהמשיך הלאה יחד.. עד הפעם הבאה.

בכל פעם אני משתכנעת שחבל לוותר עליו, שיש עם מי לעבוד ושבסוף במרחק של זמן אני אבין שבעצם הכל בסדר, ואת מה שבאמת חשוב- יש בו ויש לנו.

שנינו בתחילת שנות השלושים, הוא עבר כמה מערכות יחסים ועבורי זו הראשונה הרצינית. שנינו אנשים איכותיים, משכילים, ראינו עולם, הסתדרנו לבד.. עובדים, עוסקים בספורט, בריאים. חיינו שנה בדירה שכורה וכרגע גרים אצל הוריו כדי לחסוך.
יש לנו הרבה דברים משותפים, החל בתחומי עניין ועד בהרגלים של היום- יום. לכאורה הכל מתנהל על מי מנוחות, אך אני מוצאת את עצמי פעם אחר פעם תוהה האם זה מספיק...
אף פעם לא התאהבתי בו. היום אני יכולה לומר שאני אוהבת אותו, ושאנחנו מאוד קשורים. אך משהו עוצמתי לא חוויתי.

אני בחורה יחסית תזזיתית, אני צריכה שתמיד יהיו ריגושים והפתעות, ספונטניות ותנועה, וניצול של הזמן שלנו על פני האדמה. הוא סגור, מתעייף במהירות, צריך את הזמן שלו בשקט ובמנוחה, אוהב מאוד את הבית.
אני בחורה מאוד עצמאית, נשענת על המשפחה שלי אך יש לי חיים נפרדים, בהם מבחינתי בן הזוג הוא שותף, ומסביב יש הרבה חברים, עיסוקים ועשייה.
הוא מאוד קשור למשפחה שלו, יעדיף לבלות איתה כל רגע פנוי (עם הגרעינית והמורחבת), לא יחפש פעילות מגוונת או יזום דברים מעבר לקיים.
אני מתרצה מאוד מהר, מרוצה מהחיים ושמחה ממה שיש, הוא תמיד מרגיש חוסר סיפוק.
אני מאוד פתוחה וליברלית, אופטימית, מאמינה בבני אדם, הוא קצת שמרני, קנאי וחשדן.
אני צריכה טבע, מרחבים ולכלוך, הוא יכול לזרום עם זה אך לא יזום, פחות מתחבר ליציאה מהשגרה, מרחק, טיולים וכו'.
על הרבה מהדברים עבדנו והוא נפתח קצת, שיפר, התרגל, וגם אני באתי לקראתו.

לאחרונה עברנו משבר גדול מאוד סביב דברים שחוזרים על עצמם כשבמוקד עמד סדר העדיפויות הלקוי (לדעתי) שלו- ובילוי עם המשפחה המורחבת במינונים שלא מאפשרים שום תכנון אחר, ומבחינה רגשית שמים אותי (בעיניי) בחשיבות פחותה.
היינו בנפרד כמה ימים, במהלכם דיברנו וניסינו לפתור את העניינים ובו זמנית לאפשר לכל אחד מאיתנו לחשוב. בשיחה שלאחריה חזרתי הביתה, הרגשתי מאוד מבולבלת ולא מסופקת מהמסקנות, ולאחר כמה ימים הודעתי לו ברוגע שהבנתי שיש יותר מדי פערים ואני חושבת שבכל זאת עדיף להיפרד, ולעשות זאת בצורה נעימה.

הוא ביקש שננסה לעבוד על זה, לעשות שינויים מרחיקי לכת, ולו רק כדי שנדע שעשינו כל מה שאפשר כדי לא לאבד את מה שיש לנו. נסענו יחד לסופ"ש לדבר על הדברים, וחזרנו עם החלטה שהולכים על זה בכל הכוח.

אני מאמינה שיהיו שינויים, שיהיו מאמצים. אני מרגישה שיש רצון ויש הבנה לשפר דברים ולהילחם על הקשר הזה. מצד שני אני מסתובבת עם תחושה שאני משלה את עצמי ואותו. שאני דורשת ממנו מאמצים ושינויים שלא באמת יניחו את דעתי.
שהדברים שחסרים לי בזוגיות ובגבר זה דברים שפשוט אין לו, גם אם הוא יתאמץ לשנות/ להוסיף. אני אישה יחסית חזקה, ואני זקוקה לאדם חזק לצדי, אדם שיוזם, מחדש ומפתיע, שמארגן ומתכנן כל מיני חוויות, שלא פוחד לצאת מהשגרה ולהרחיק. התכונות האלו עושות אצלי את ההבדל בין מישהו שהוא ילד נחמד, למישהו שהוא גבר, שאני יכולה לחסות בצלו.

מכאן שהאדם שלצדי כרגע הוא אדם טוב וחמוד, אך נעדר את מרבית התכונות הגבריות (בעיני)- הדבר בא לידי ביטוי כמובן גם בסקס (הוא מאוד להוט לכך, ואני לא מתרגשת ממנו בכלל).

ובכל זאת משהו עד עכשיו השאיר אותי איתו, אולי ההבנה כי השגרה הבריאה היא משהו שלאורך זמן אני אצטרך ואעריך, כמו גם המסביב- ניהול בית משותף וחלוקה במטלות, שותפות, הקשבה, דאגה ותקשורת. יש דברים טובים כמובן, אך אני חוששת שלאורך זמן הם לא יספיקו כדי להחזיק את הקשר הזה.

אני מבולבלת מאוד, וזו לא הפעם הראשונה. בד"כ המסקנה שאני מגיעה אליה זה שאין מושלם, ושעלי להתמקד בדברים הטובים שבו ושבינינו. כמו כן- שאף אחד לא מבטיח לי שאמצא את מה שאני מחפשת בדיוק בדיוק. וכך תמיד אני נשארת בסוף.
מצד שני מכרסמת בי המחשבה שאולי אם רק אדע לשחרר את זה, תהיה לי הזדמנות למשהו שמתאים לי הרבה יותר- שאתרגש ואפרח, וארגיש שאני בקשר הנכון, ללא ספקות.

מה דעתכם?