לא מצליחה לעמוד בלחץ, מרגישה שאני מתפרקת ולא יודעת מה לעשות עם זה

בת 21, עם קשב וריכוז (וכנראה עוד דברים) ועבר של כישלונות לימודיים. בשנה הראשונה בתיכון הגעתי למסקנה שנשבר לי מנכשלים, ונשבר לי מעבודות חוזרות, ומהיחס של המורים של התלמידה שתמיד נמצאת בפיגור, והחלטתי שאני מפסיקה לנסות. ישבתי שלוש שנים בכיתה, הסתכלתי למורה בעיניים וסירבתי לפתוח את החוברת לימוד. וחיכיתי, חיכיתי שמישהו יבוא ויסביר לי מהתחלה, יתחשב בקשיים הלימודיים שלי ויסביר לי איך ללמוד איתם. כי הלכתי לאיבוד באמצע ואף אחד לא חיכה לי.

המצב הזה יצר קרע ביני לבין ההורים שלי, שהיו מבוגרים מאוד כבר שנולדתי ואני יודעת שהגיעו מדור אחר לגמרי. הם מצדם לא הסכימו לקבל את המצב, ולחצו עליי ללמוד. אבל אני כבר ניסיתי ולא הצלחתי, אז סירבתי. הם בשלהם ואני בשלי והקרע גדל. נמאסתי על המורים שלי שמעולם לא ייחסו אליי חשיבות מיוחדת כי גם כשכן למדתי לא הגעתי רחוק, אז גם הם לא עזרו לי, וסיימתי תיכון ללא בגרות אחת.

עכשיו אני בת 21, התבגרתי, השתנתי, הקרע מתחיל להתאחות, והחלטתי לקחת את עצמי בידיים וללכת ללמוד כמו כולם בגילי. תמיד היה נושא אחד שעניין אותי, הייתי חוטפת כל ספר שנגע בו אפילו בקטנה, ורואה כל דוקומנטרי שהגעתי אליו. אז נרשמתי לקורס מקוון באוניברסיטה הפתוחה (הרי בגרויות אין לי).

ומהרגע שפתחתי את החוברת לימוד בפעם הראשונה הבנתי איזו טעות עשיתי. כל הלחץ, התסכול, הייאוש והאכזבות מעצמי חזרו להציף אותי. זה בכלל לא הנושא שאני אוהבת, זה 30% ממנו, והשאר זה עוד נושאים שאין לי מושג בהם. אני שוב קוראת אותה פסקה ולא מבינה מה טפל ומה חשוב, שוב קוראת דפים שלמים של חומר ואז מגיעה לשאלה שאני פשוט לא יודעת לענות עליה, שוב מרגישה בפיגור והלחץ כל כך מכביד...

מאז שהתחלתי בלימודים אני רק מרגישה את הלחץ, הלחץ של ההורים שפתאום גאים בי, אחרי שהתביישו בי שנים (ואיך אני יכולה לפרוש במצב כזה?). והלחץ שלי, משאר הסטודנטים שבטח כבד טיפסו בחומר, ומהמרצה שתשים לב לסטודנטים החכמים ותתעלם ממני עד שאלך לאיבוד, שוב.

אני לא מטומטמת, ואני יודעת שלא. אני הייתי הילדה שבמקום לפתוח ערוץ הילדים הייתה פותחת נשיונל ג'אוגרפיק, אני הייתי הילדה שמתחבאת בספריה בהפסקה ומעדיפה לקרוא מאשר לשחק עם אחרים, הילדה שתמיד אוהבת לדעת, תמיד רוצה ללמוד, להבין, להכיל... רוצה להגיע רחוק ולהיות אדם משכיל, מאלה שאני כל החיים הערצתי על כל הידע והחכמה שבורכו בה... ואני פשוט לא מצליחה.

הגעתי למצב שאני בוהה בכל מה שקראתי, בכל הזמן שבזבזתי, ומבינה שכלום לא נכנס פנימה. הראש ריק. בדרך כלל זה השלב שאני פורצת בבכי שאחריו נשאר רק דיכאון, וחוסר. פשוט חוסר. בזבזתי יום על להבין משהו שלא הבנתי. היום לראשונה נכנסתי להתקף חרדה שפשוט הפיל אותי על הרצפה, והבנתי שאני פשוט לא מסוגלת. כנראה לטיפשים אין מקום בחברה המודרנית, רק במוסד.

אני כבר כל כך מותשת. אני מרגישה שאני צריכה לעבוד פי 3 יותר קשה רק כדי להגיע לאן שאנשים מגיעים כשהם לא משקיעים שום מאמץ. אין לי כוחות יותר. אחרי שהמורים ריסקו לי את הביטחון העצמי לקח לי 3 שנים לבנות אותו מחדש, ועכשיו אני מרגישה שכל העולם שלי מתמוטט. כי אפילו הנושא היחיד שהייתי בו מעל כולם... פשוט לא מה שחשבתי. כל יום זה בכי מהתסכול המטורף הזה. אבל יותר ממתוסכלת אני בעיקר כועסת. כועסת על ההורים שבמקום להלחם עליי נלחמו בי, כועסת על כל המבוגרים בחיים שלי שלא היה להם אכפת מספיק, על האוניברסיטה שלא הכינה אותי כראוי למה דרוש ממני, על החברה שדורשת שלמות אבל לא עוזרת להגיע אליה, על מערכת החינוך שמייצגת משהו כל כך חשוב אבל לא טורחת ליישם אותו כשבאמת צריך. אבל בעיקר כועסת על עצמי. שאני תמיד מאחור, תמיד הטיפשה. אפילו הנושא היחיד שאכפת לי ממנו קשה לי מידי.

לפרוש עכשיו, חוץ מהבושה בעניין, זה יהיה להודות בפני עצמי אחת ולתמיד שאני מטומטמת, כשכל מה שהערצתי אי פעם היה חכמה והשכלה. אני לא מוכנה נפשית להודות בזה, אם אפרוש אני אקרוס מהידיעה הזאת. אבל אלוהים אין לי כוחות יותר...
אני אשמח לכל עצם שתזרקו לי, כל עצה.
אשמח גם לסיפורים שלכם על התמודדויות דומות, איך התגברתם על מצב בו כל החלטה פשוט תמית אסון על המצב הנפשי שלכם?