אמ....אני כבר מיואשת מזוגיות וכל מה שקשור אליה.
אצלי התחום הזה הוא מסוג של בנגלות של יש/אין - או שיש מלא(יוצא לי הכיר בחור וזה מתפתח להכרות ואז זה איפשהוא זה לא מסתדר(כל פעם מסיבה אחרת) וישר מגיע אחריו מישהו אחר, לרוב זה סבב של 2-3, אני מניסיון מעידה על איך זה קורה תמיד) או שאין בכלל(אפשר לקראו לזה תקופת יובש).
לא הייתה אף פעם זוגיות ואני גם בתולה. בתיכון לא היה לי זמן לזה, הייתי שקועה במשפחה - דוד שלי היה חולת סרטן, ולא הייתה לו משפחה מלבדינו(ילדים ואישה לא היה לו, ובשבילי כבת יחידה הוא היה שימש לי לאב גם). כל חטיבה ותיכון הסרטן הסיק אותי. מהגילוי שלו, התמודדות(הערבים, הימי שישי,שבת - בבית חולים או בבית כהוא היה מגיע(שזה היה מקרה נדיר מאוד)) ועד המוות והתמודדות עם עימה. לקח לי לזמן לעכל להמשיך הלאה. להשתחרר.
אבל השתחררתי, התפתחתי, למדתי, נפתחתי. אחד היתרונות שלי שאני כמו ספוג, סופגת ולומדת הכול. ובאמת שאני יכולה להעיד על עצמי שהשתנתי.
ואז התחילו הנגלות הזו או שיש מלא או שאין בכלל. ועכשיו אני שוב בשלב של ה"אחם בכלל" - שוב אין אף אחד באופק. היה לי מישהו שזה נמשך תקופה ארוכה ולא התפתח לקשר בסופו של דבר בגללי ובגללו(זה סיפור ארוך, זה מקרה אבוד בנינו)
אני יודעת שכולם אומרים שזה מגיע ברגע שלא מצפים לזה(וככה זה קרה לי עם כל נגלות של המלא, זה צץ בשנייה שלא ציפיתי) אבל אני כבר מיואשת, כמה אפשר.
אני בחורה טובה, ניראת טוב, עם חוש הומור , חכמה, מלאת שמחה , פלפלית (לא מהמתוקות שאומרות כן על כל דבר, אבל מצד שני אני זורמת כשצריך אבל יודעת לשים את הגבול ולעמוד על שלה). אני כבר אבודת תקווה, אני לפעמים מרגישה כתפוח בשל על העץ שהבשיל ממזמן ועדיין ממתין.
זה פשוט מתסכל,אני פשוט אבודת עצות ותקווה. אני לא מצליחה לשאוב כוחות מרוב התסכול, ולא מצליח שלא לחשוב על זה.
וזה לא שאני לא יוצאת, פשוט לא יוצא להכיר....
כל החברים שלי אומרים לי שהכול זה מלמעלה, אבל אני כבר לא יודעת מה להגיד.
זה פשוט מתסכל, למה לבחורות טובות כמוני לא הולך עם זוגיות???
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות