אחרי 8 שנות נישואין הוא רק "אבא" ולא "בעל"

נישואין שניים לאדם שהכי מתאים לי בעולם, עם שלושה ילדים מדהימים...
אבל- כל הזוגיות שלנו מתבטאת בלהיות הורים (הילדים בגילאים צעירים מאוד, אנחנו כבר לא...) וברגע שהילדים הולכים לישון (19:30!!) יש דממה בבית וכל אחד פונה לענייניו. לי יש בד"כ עניינים מועטים כגון קריאה וצפיה בסדרות במחשב (אין לנו טלוויזיה, הוצאנו אותה במטרה לעודד תקשורת בינינו...) הוא, לעומת זה, התחיל השנה להיות מורה וזה מחייב אותו לשבת על הכנת שיעורים כל ערב. אבל אני חייבת לציין שמאז ומתמיד הוא היה מוצא לעצמו עיסוקים שלא כוללים אותי בתוכם!
הוא חוזר ואומר לי כל הזמן כמה הוא אוהב אותי ואני לחלוטין מאמינה לו, רק שהדרך שבה הוא חושב שהוא מראה אהבה לא נותנת לי את התחושה שאני נאהבת!
היו זמנים שעוד היו בי הכוחות לנסות להסביר לו למה אני זקוקה: לחום, אמפתיה, הקשבה והתעניינות, וגם- לעשות את אותם דברים כלפיו כדי שיחווה זאת על בשרו. אבל עכשיו אני מרוקנת כל-כך ואני מרגישה שאני בעצם "משתפת פעולה" עם הדרך הפסיבית שלו להראות אהבה, ולפעמים אפילו מוותרת על הניסיון להראות אהבה בכלל!
מידי פעם אנחנו יוצאים למסעדה או לבית קפה וזו תחושה של משהו מלאכותי, אנחנו יושבים ב"אווירה הרומנטית" הזאת ולא מוצאים על מה לשוחח (אני מוצאת את עצמי מקנאה בכל הזוגות סביבנו שהשיחה ביניהם קולחת בטבעיות...).
הוא תמיד טוען שמה שהוא נותן בזוגיות זה כל מה שהוא מכיר ויכול (גדל בבית קיבוצניקי-ייקי שהכל היה שם סביב העבודה ולא היה שום ביטוי של רגשות!) והוא אפילו "מאשר" לי לחפש את ה"חבר" שהוא לא מסוגל להיות- במקום אחר! (איזו "אבירות" מצידו!).
מה שקרה בחודשים האחרונים זה שבעקבות מצב רפואי מסוים הגעתי לטיפול אלטרנטיבי אצל אדם עם לב ענק שאמנם לא כ"כ מצליח לעזור ברמה הבריאותית, אבל ממלא בשבילי (שלא בידיעתו) את החסר הרגשי הזה. הוא כמעט באותו גיל כמוני ויש לנו הרבה נושאי שיחה ועניין.
אבל יש כמה בעיות:
א. יכול מאוד להיות שאני מכבידה עליו (הרבה SMS מחוץ לשעות הטיפול, שהוא מגיב עליהם כמעט תמיד!)
ב. הוא דתי ונשוי ואני לא רוצה בשום אופן להשפיע לרעה על הנישואין שלו או לפגוע בעקרונות המוסריים או הדתיים שלו.
ג. אני לא רוצה להגיע למצב של בגידה בבעלי האהוב. לא בגידה נפשית ולא בגידה פיזית. אני פשוט צריכה מישהו ש"ימלא לי את מצברי הרגש" בשביל המשך חיי הנישואין.
ד. אני לא רוצה "להתאהב" בו (זה מכניס חיים לחיי המשעממים לדמיין שאני מאוהבת בו, אבל זה חייב להישאר אך ורק בדמיון). מה גם שבשיקולים שכליים בלבד ברור שהוא ואני לא היינו יכולים להסתדר כזוג לעולם!
ה. אל תשכחו שכרגע הוא בעצם רק "חבר בתשלום", כל טיפול אצלו עולה לי הרבה כסף! זה לא דבר שיכול להמשך לנצח! בעיקר לא במצב הכספי של המשפחה שלי...
ו. למרות הגיבוי המוחלט מבעלי (לפעמים אני משתפת אותו בנושאי השיחות או בחילופי הSMS עם המטפל) אני לא יודעת עד כמה הוא באמת שלם עם הקשר הזה.
לאור כל השאלות והקשיים שהעליתי אני תוהה לעצמי איך אפשר לשפר את המצב בתוך הזוגיות בלי להזדקק ל"עזרים" מבחוץ. ואם זה לא מצליח מבפנים- איך אפשר למצוא "חבר" כזה שימלא לי את החסרים בלי כל הקשיים שהעליתי לעיל?