חסרה לי אהבה ולא יודע איך לפרוץ את המחסום

היי חברים מקווה שהקורונה לא משגעת אתכם יותר מידי :)
חשוב לי להבהיר, אני לא אובדני ומעולם לא חשבתי אפילו לרגע לסיים את החיים שלי אבל בשל הנסיבות הנפשיות, העובדה שלא עבדתי, לא יצאתי והייתי כלוא בתוך ארבע קירות - לא מצאתי סיבה קונקרטית לצאת מהמיטה.
אני במצב סוציואקונומי בסדר גמור, המשפחה שלי בריאה ושלמה שבזכותה יש לי קורת גג, מיטה מים חמים ואוכל על השולחן.
בנוסף, מה שאני עומד לספר כבר עלה מול פסיכולוגית בעבר, אבל לא ממש עלתה סיבה או דרך פתרון.

טוב אז אני בן 24 לומד לתואר(מדעי המחשב)
במשך שנתיים לאחר השחרור מהצבא עברתי תקופה לא קלה בחיים, ברמה האישית שלי עם עצמי.
מכירים את זה שכשמשתחררים אז מקבלים כאפה קטנה? אז קיבלתי אותה, אבל יותר חזק מהרגיל.
לאחר השחרור, התחלתי להרגיש בדידות, חרדות ולאחר סיום מערכת יחסים של כמעט שנתיים נכנס גם הדיכאון לתמונה.
התרחקתי מחברים ומשפחה, התבודדתי, רבתי עם אנשים ופשוט איבדתי את הזהות של עצמי, יותר נכון.. שנאתי את עצמי, את מי שאני ולא מצאתי סיבה לקום.

עד שיום אחד, קמתי בבוקר הלכתי לשטוף פנים ובעודי מסתכל במראה לא הצלחתי לזהות את האדם שעומד מולי.. זו נקודת תפנית בחיי בה הבנתי שדברים לא יכולים להמשיך באותה דרך בה נקטתי.
בלי להכנס יותר מידי לפרטים כי הסיפור באמת עמוק ומורכב, בעזרת טיפול פסיכולוגי ועבודה מתמשכת שלי עם עצמי(כי ברור שהעבודה האמיתית היא לא שעה פעם בשבוע אלא מה שאתה עושה ברגע שאתה לבד) התחלתי ללמוד את עצמי מחדש.

היום לאחר שנתיים אני בהחלט במקום אחר בחיים שלי!
אני מחייך, צוחק, נהנה ובו זמנית גם לומד לכאוב, לבכות לכעוס ולהיות לבד אבל הפעם ממקום אחר, ממקום של קבלה והכלה.
במקום להתבוסס בכאב אני שואל את עצמי שאלות כמו למה אני מרגיש את מה שאני מרגיש ואיך אני יכול לעשות אחרת עבורי ועבור הסובבים אותי כדי לשפר את המצב.
למדתי לאהוב את החיים אבל חשוב מכל - למדתי לקבל את עצמי ואפשר לומר שגם מצאתי את האדם שהייתי רק בגרסה חזקה ושלמה יותר, אחרי שבמשך שנים(מרגע הגיוס ועד לפני קצת יותֳר מחצי שנה) הייתי מישהו שאני לא.

אני עדיין לא בנקודה בה הייתי רוצה להיות אבל המטרות והיעדים ברורים ואני לא מפסיק להנות וללמוד מהדרך.
התחלתי תואר שלא האמנתי על עצמי שאעבור אפילו את תקופת המבחנים הראשונה אבל מיום ליום אני לומד יותר ומבין כמה כוח יש לי בראש, בלב אבל לא פחות - בפה שלי.
למדתי לדבר!
מאדם שלא יכול היה ליצור קשר עין, למדתי להביט עמוק בלבן של העיניים ולנהל שיחה, ליצור קשרים טובים ולדעת איפה המקום שלי ביחס לאחרים, לא להסתכל בקנאה על הדשא של השכן כי הוא תמיד יהיה ירוק יותר..
ואם אני רוצה שהדשא שלי יצמח, הגיע הזמן להשקות ולטפח אותו.

היה לי חשוב לעשות את כל ההקדמה הזאת כדי שתוכלו לקבל יותר פרספקטיבה עלי ועכשיו באמת להגיע לעיקר.
יש לי בעיה אחת יחידה שאותו עדיין לא הצלחתי לפתור וזו פעם ראשונה שאני פותח אותה בפני אנשים.
יש לי פחד ממערכות יחסים ואם להיות יותר ספציפי - פחד מאינטימיות.
אני *מת* על זוגיות, אוהב את ה"ביחד" ואוהב רומנטיקה.
אוהב לבלות ביחד, להיות שם בשביל בת הזוג
להיות החבר והחברה הכי טובים עבורה.
לדבר על רגשות, מחשבות, קשיים, החיים ובכללי להיות אוזן קשבת לדברים שיושבים לה על הלב.
לדחוף קדימה, להצחיק, לחבק, לנגב דמעה של כאב ולגרום לכמה שיותר בכי של צחוק.
הבעיה שאני טוב בזה כשאני כבר בתוך מערכת היחסים, אבל להגיע אליה זו הבעיה האמיתית.
אני מגדיר את עצמי כאדם טוב בעל אינטיליגנציה ריגשית גבוהה מהממוצע(הגברים) מה שלרוב שמצטייר בחוץ כידיד ולא פוטנציאל לבן זוג.
מה גם שעם כל זה שנשים אומרות "אני רוצה גבר רגיש" בסופו של יום רובן(לא מכליל בכוונה) בוחרות ללכת לגבר שיזלזל בהן, יקטין אותן ולא יהיה שם כדי באמת להקשיב לדברים שמעבר ל"וואי אתה לא מבין איך המנהל דיבר אלי".

מה אני אעשה, קשה לי עם המשחקים האלה, בייחוד נוהל הדייטינג..
"אני אשלם", "לא זה בסדר אני אשלם", "לא לא אני מתעקש", "טוב בסדר"
או כל המשחקי חם-קר האלה בהתחלה שכבר די עייפו אותי כמו שאם מפריע משהו, מחכים שהצד השני יעשה צעד כמו לשלוח הודעה ואם הוא לא יעשה כלום זה בהכרח אומר שלא אכפת לו(\לה) מבלי לחשוב שאולי.. הוא גם בנאדם וחווה דברים וככה ברגע אחד ויתרתם על משהו שהיה יכול להיות מטורף!
זה מזכיר לי את ימי התיכון שכבר מזמן עברו.
אני אדם של תכלס וישירות ולא בקטע של לומר דברים ולפגוע אלא שאני פשוט שקוף עם המחשבות ובעיקר עם הרגשות ככה שאם אני מרגיש משהו אין לי בעיה לבוא ולהגיד אותו, פשוט אין לי את הביישנות והמחסום הזה שיש להרבה אחרות שלפעמים לא יודעות איך לאכול את זה, ומה שיוצא זה שאני כבר קופץ כמה צעדים קדימה וזה יכול מואד להרתיע(מנסיון שלי).
יכול להיות שזה נובע מבעיות אינטימיות כי נפגעתי בעבר הלא רחוק מבגידה אז כדי שדברים לא יתפרשו בכמה דרכים אני תמיד שם את הקלפים על השולחן.
עם כל הרצון והתשוקה לזוגיות - אני מתקשה להכנס לשם ולא יודע למה ואיך, כאילו שכחתי איך עושים את זה "נכון".
כן אני ביישן אבל מצד שני כשמכירים אותי יותר לעומק ונותנים לי תחושה שמקבלים אותי אני יכול להיות אני ולתת את הנשמה עבור האנשים שמוכנים לקבל אותה, בייחוד עבור בת הזוג.

בקיצור.. מה דעתכן\ם?
האם לדעתם אני צריך לשנות משהו בתפיסה, הבנה או דרך ההסתכלות שלי על מערכות יחסים ועל קשרים באופן כללי?
האם אני מפספס משהו?
עד עכשיו כשעניתי לעצמי התשובות היו נטו מנקודת המבט ורמת האינטיליגנציה שלי לכן אני כאן כדי באמת לשמוע עוד דעות של אנשים אחרים עם נסיון שונה.
*נשים וגברים כאחד*

בקיצור אשמח לדעתכם,
ומעריך כל אחד ואחת מכם
שפינו כמה דקות טובות כדי להקשיב לי
אדם אנונימי :)