להתמודד עם מחסור בחברים קבועים?

אני בן 21 גר במרכז, השתחררתי לא מזמן ואני עובד ועוד מעט גם לומד. למשך כל תקופת הבית ספר חיי החברה שלי לא היו מי יודע מה והיום אני יודע להגיד שאני בתור ילד לא הבנתי סיטואציות חברתיות ולא היה לי מודעות עצמית וזה הרתיע הרבה אנשים. יש את החבורה שלי שחלקם ביחד עוד מהגן, אבל לאורך כל התיכון ניסיתי להתרחק מהם משום שהם היו חנונים לטעמי בעוד אני חיפשתי את הבנות, הבילויים, האלכוהל וכו'. היום אני עדיין פוגש חלק מהם מידי פעם אבל אני לא בקשר קבוע איתם ככה שאני לא ממש יכול להגדיר אותם חברים שלי. חברים אחרים שהיו לי בתיכון אני כבר לא בקשר איתם ובעבר ניסיתי קצת לחדש את הקשר אבל זה לא צלח כל כך.

היום החיי חברה שלי נשענים על חברים מהצבא בעיקר. היכולות החברתיות שלי מאוד השתפרו וכמעט כל קבוצה שאני נכנס אליה אני מיד מתקבל ואוהבים אותי. מאז שהשתחררתי ישבתי כמה פעמים עם חברים של אח שלי שגדולים ממני ב7 שנים והם מתים עלי ומדברים איתי בלי קשר לאח שלי. חבר הכי טוב שלי מהצבא ממש הכניס אותי למעגל החברים הקרוב שלו והם לפעמים צוחקים על זה שהם רוצים "להדיח" אותו מהחבורה ולהשאיר אותי. כל פעם שהם רואים אותי הם מאושרים וזה דבר שלא הייתי רגיל אליו. חוץ מאלה יש את החבר'ה שלי מהטירונות שאנחנו עדיין בקשר ומנסים כמה שיותר להיפגש למרות המרחקים.

אבל התחושה שלי היא שאין לי חבורה משלי. כלומר אין לי חברים שהם גרים קרוב אלי (חוץ מה"חנונים" מהבית ספר, כל מי שאני יוצא איתו גר מחוץ לעיר שלי), אין לי חברים שאנחנו חלק מחבורה שחולקת חוויות של שנים ביחד.

הדבר הזה באופן כללי משפיע עלי חברתית, כי אני מציג את עצמי בתור מה שאני עושה (עבודה, צבא, תחביבים, לא חסר) אבל העובדה שאין לי באמת חברים קרובים ושתכלס אני מוצא את עצמי מלא פעמים לבד היא דבר שאני מאוד מתבייש בו, כי הסיבה לכך היא מי שהייתי בעבר שהוא שונה לחלוטין ממי שאני היום.

זה פוגע בי כשאני מוצא את עצמי עם קבוצות מסויימות ושומע אותם מדברים אחד עם השני על חוויות משותפות או בדיחות פרטיות שאני אישית לא מתחבר אליהן כל כך אבל אני צריך לשמוע את זה כדאי שאני אהיה בחברת אנשים. זה פוגע כשאני מוצא את עצמי חופר בלי הפסקה לחברה הכי טובה שלי מהצבא כי אין לי באמת עם מי לדבר או עם מי להיפגש והיא מרגישה רע לומר לי את זה וזה יוצר סיטואציה לא נעימה. זה פוגע בי כשאני מדבר עם בנות ואני חושב שבמידה ותהיה לי חברה קבועה (האחרונה היתה לפני 5 שנים) היא תצטרך לפגוש את חברים שלי. אני אצטרך להיות אני ולספר לה מתישהו שאני אדם בודד שנאלץ לקפוץ בין חבורה לחבורה כל כמה שנים. איך היא תקבל את זה? ובכלל, עצם זה שאין לי חברים קרובים גם מונע ממני למצוא בכלל נשים, כי האנשים שאני יוצא איתם הם לא מסוג האנשים שאני אלך איתם לבר והם יהיו הווינגמנים שלי ואם כן, אני אתבייש מהם כי אני לא נותן להם את האמון שנותנים לחברים.

אני חייתי רוב החיים לבד. את כל החופשים ביליתי בעיקר בבית. נכנסתי ללופ של בדידות, כמו אדם שמתמכר לסמים, יודע שזה רע ורק עושה את זה עוד ועוד, ככה אני התקבעתי לבדידות. ובגלל זה אני כל הזמן צריך ללמוד כל מקום שאני מגיע אליו. אני משלים פערים של 10 שנים בהבנה של יחסים בין אנשים. היום אני משנה את המציאות ומאז שהשתחררתי החיים שלי השתנו 180, אבל עדיין לא מספיק בשביל למלא את החסך שלי מחיי חברה ומאהבה ומין.

כמו שאמרתי אני בקרוב מתחיל ללמוד ואני יודע שאני אתחבר מאוד לאנשים בלימודים. אולי אני גם אכיר כמה בנות ואולי אני גם אמצע אהבה. אני אמשיך לעבוד בעבודה שלי ואמשיך להכיר בה אנשים חדשים וגם בנות. אבל התחושה שלי היא שבסופו של דבר, החברים שיש לי היום מהצבא יעלמו עוד שנה או יותר ויתחלפו בחברים מהעבודה או מהלימודים שאליהם אני ארגיש בדיוק אותו דבר, שהם אוהבים אותי אבל אני לא באמת שייך, ובסוף גם אלה יעלמו ויתחלפו בחברים מעבודה חדשה וזה ימשיך עד שאני אגמור כמו אבא שלי, שהוא אדם מאוד אהוב אבל אין לו חיי חברה בכלל. טוב לו עם החיים האלה כי יש לו אישה וילדים, אבל לי לא טוב לחיות ככה ועד שתהיה לי משפחה (אם בכלל) יש עוד דרך ארוכה ואני גם מרגיש שאני חייב לפתור את הבעיות האלה אחרת איזה משפחה אני אקים? אני אגדל את הילדים שלי כמו אבא שלי וגם הם יסבלו?

אני לא יודע אם זאת פריקה או בקשה לעזרה, אבל זה מה שאני מרגיש כרגע, ואין בנאדם אחד בעולם שאני סמוך עליו מספיק בשביל לומר לו את זה פנים אל פנים.