לוותר ולחיות עם זוגתי כמו שותפה לדירה ולגדל את הילדים?

סליחה על הרקע הארוך אך קריטי בעיני להעביר את הצורה והתמונה הוורדה שהייתה לי בראש כדי לא לקבל תשובות אלמנטריות מבוססות קללות או יצירת תמונה של גבר חלש.
את זוגתי הכרתי כשהייתה בצבא , אני מבוגר בשלוש שנים וכבר סיימתי ללמוד ועבדתי. רציתי להיות אתה מהרגע הראשון. ואהבתי מאז ועד עכשיו אחרי שבועיים . מבחינתי זה היתה חוויה של וואו.
שנים של זוגיות של יומיים, חודשיים ראיתי אדם שרציתי להזדקן איתו. התחלנו לצאת וכעבור זמן היא עברה לגור אצלי בעוד היא משרתת בתל אביב ויוצאת בערב הביתה, בסיום הצבא היא בחרה לא לעבוד ומאחר והכנסתי הייתה גבוהה מאד זה לא היווה בעיה אך היה מנוגד לאמונות שלי. לבסוף שכנעתי אותה ללכת ללמוד תעודת ביטוח עם חלילה לא אוכל לפרנס. לאחר חמש שנים בתום לימודיה בחרה להישאר בבית . בסך הכל החיים זרמו באופן יציב, אני השלמתי עם המגרעות בה והיא עם שלי . מאחר ואני גבר של אישה אחת, לא ראיתי צורך להינשא ואולם היא רצתה, אולם לפני הנישואים בעקבות חוסר השוויון הבולט ביננו מבחינה פיננסית ולאור העובדה שעברתי וחוויתי גירושין מכוערים במיוחד בשל בגידות של אימי ואלימות קשה פיזית ונפשת ברמת ענישה עם סגריה בוערת ושימוש במניפולציות לנתק את אבי שהצליח לה לא רע עד שלמדתי להשתמש בטלפון ציבורי. ובעבות כל שהיה, הייתי חייב להבטיח את עצמי ואולי במרכז ההסכם את ילדיי העתידיים ומניעה וחייהם להיות בבואה שלי.
בהסכם הוגדר כי זוגתי מקבלת כי כל עוד אנו חיים יחד יש בנינו שוויון פיננסי. במקרה של פרידה כל אחד יקבל באחוזים מהנכסים שנוצרו בשלב בו חיינו יחד.
מעבר לכך כולל דרישה ממני להחזר ההון שהושקע בלימודיה עם הם אלו שהיא מתפרנסת מהם ומרוויחה מעל משכורתי יהיה תלוי ברצוני. יש גם סעיף על זכותי המלאה על הדירה בא אנו חיים שקניתי לבד ושעליה יש לי עוד משכנתה שאני משלם מחשבון נפרד כולל שיפוצים
מזונות יתקבלו לפי רמת הכנסה וכי החלטתנו לפסול את המצב הקיים בו ותמיד מזונות ישלמו על ידי הגבר אלא בחרנו בשוויון בו המצב יכול להיות הפוך.
טובת הילדים תמיד תהיה ראשונה והיא תתקבל עם לא הגענו לעמק השווה עלי ידי שלושה, פסיכולוג, עו"ד בעל הכשרה מתאימה ואדם מקורב לחיינו שנסכים עליו. ואלם גם כאשר מוגדר זמן בשבוע שיהיה מחייב תהיה נגישות ללא מגבלה וללא פגיעה בבעל המשמורת ותוך עדכון הוגן ,יותר החלטה משותפת. והיה ובל המשמרת טוען לסירוב בשל הפרעה לחייו הוא. חובת הוכחה לבעל המשמורת
פה אוסיף נקודה קריטית מאז התאונה אני מטפל לבדי ביילדי בהיבטים של לימודים, חינוך ושיחות נפש ואני מודע שבלעדיהם צמודים אליי במצב של בדידות היה לי קושי אמיתי לשרוד נפשית.

היו שני סייגים כל אלמנט אלימות, פיזית נפשית כלפי הילדים יהיה בעל תוקף לאישור איבוד משמורת ופגישות תחת השגחה.
בעל המשמורת לא יוכל לשנות עד גיל18 את הווי החיים טרם הגירושין בהיבט של מגורים לימודים אורח חיים .

עברו כמה שנים הקטנים גדלו וכשיו יש שניים ותאונת דרכים השאירה אותי בעל חיבור למשאבת מורפיום מושתלת כאב לא פוסק עם מגבלות נירולוגיות לא נראות וחוסר יכולת לעבוד.
ברגע הראשון לאחר שהוסברה לי חומרת הפגיעה והבהרה שאין יותר מה לעשות בקשתי פרידה תוך התחייבות לתמיכה כלכלית מלאה כל עוד אני מסוגל וחיי והיא סרבה.
שלוש שנים בתוך שיקום גם נפשי בדיכאון שפרץ, בעקבותיו ובעקבות המצב הזוגי שהחל להידרדר. עברנו למרכז ליד בית החולים.
בשנים אלו אשתי החלה לעבוד, ועשתה חייל. וסף היא הבינה לחיות אחרי פגיעה כה קשה לא קלה ובאופן לא נודע לדעתי המגבלות שנכפו עלי נתפסו כמגבלה על חייה ובדק יש לומר, היא החלה לומר לי בתוך שיחות שהיא לא רוצה להיות נשואה לנכה, היא החלה להתרחק למרות שהיא טוענת שאני מגזים. בכל מצב של שיחה בנושא הודעתי שאני אתמוך בכל החלטה שלה כולל הסכמה שהי שהיה והיא תקבל משמורת, כדי למנוע פגיעה נוספת בילדים היא תמשיך להתגורר בבית ששיך לי עם סייג שוודאי כולם יחשבו שהוא מוגזם ולא נורמלי, אם וכאשר יהיה לזוגתי בן זוג חדש הוא לא יורשה לשון בבית יילדי וזוגתי תתחייב שלא יהיה אינטראקציה בכל צורה בינו לבין ילדיי,זה לא החלטה מתוך קנאה אלא מעצם זה שניסיוני בבני זוג מחליפים בעקבות גירושי הוריי רע ומר ובנוסף אני מודע לכך שפרידה תפגע בהם דרמטית והופעת זר שיחליף את אבא יגרור נזק קשה. זו דעתי ואני אמנם כורך אותה בהסכמת מסירת ביתי מה שיקל מאד על חייה ללא צורך בתשלום או שינוי כאשר אני סביר אתגורר בדירת חדר וחצי ולא במיני פנטהאוז שלי בתל אביב ואף כי משכורתי בסדר אך פחותה ממשכורתה בכמה אלפים
חיכיתי להחלטתה כשאני במצב מתנדנד וללא וודאות . אולם שנה וחצי ולא קרה דבר, במנלך הזמן החל להתחולל שינוי בהרגשתי ובעיקר אפשרתי לתת לעצמי לכעוס ולהחליט אם מה אני מקבל ומה לא ותמורת מה
ולקבל בעצמי החלטה לגבי המשך חיי. אני עדיין מבין אותה, חוסר רצונה לחיות עם אדם שמוגדר נכה ובעיקר אוסף של מטענים מתקופת השיקום שהיה קשה לה מאד.

מהצד ברור שאני צריך לעזוב, ואולם אני יודע שזה אומר לגביי כמה דברים, אינני מאמין שתהיה לי זוגיות נוסף ואינני רוצה גם מבחירה לתת שוב כח עלי למישהי. בעייתי הראשונה שאני אוהב אותה נוסף יילדי ייפגעו קשה אינני מאלו שמאמינים שלילדים יהיה טוב יותר, יש לי גם אפשרות לוותר ולחיות איתה כמו שותפה לדירה ולגדל את הילדים ואלו בגיל 18 פלוס כבר יהיו בעלי יכולת לקבל אותנו נפרדים בלי פגיעה. אני כמובן לא אחיה בבדידות גם כאשר הקשר ללא אינטימיות, כלכלית ברור שזה היה נוח יותר והכי חשוב וילדי יהיו איתי.

אשמח לקבל עזרה רצינית ולא תשובה של מילה אחת שתעזור לי לסדר את הראש ואולי יש והיו או נמצאים בסיטואציה דומה.