אז.. אממ הי.. נכון ש*ביישנות* זה דבר דיי רגיל, כל אדם יכול להיות נבוך ליד מישהו לא מוכר, כל אדם יכול להגיד דברים מטומטמים באותו הרגע או סתם לשתוק ולהסתכל לרצפה.
אבל אצלי..? אצלי זה לא אותו הדבר. אצלי זה כבר משהו קריטי, משהו *לא* נורמלי..
אני מתביישת בעיקר מ*בנים* בגילאי ה14-25.. לא יודעת למה אבל זה ספציפית טווח הגילאים שמהם אני מתביישת. עכשיו שתבינו, אני *לא רק* מתביישת מבנים זרים שאני לא מכירה, אני מתביישת גם מבנים כמו בני הדודים שלי, הם גם בטווח הגילאים האלה..
וכן, עד כמה שזה עצוב, לפני שנה הם באו מחיפה עד לב''ש בשביל לחגוג *לי* יום הולדת ואני כמו טיפשה לא יצאתי מהחדר, כי הפחד, הפחד הזה של לראות אותם מול העיניים שלי.. זו כאילו איזו חומה שחוסמת לי את הדרך, זה מנגנון שלא נותן לי לחיות בשקט.. זה משהו מטורף! אני גם שמתי לב שאני מתביישת מאנשים שאני לא רואה הרבה, למשל בני דודים שלי באים אלינו 3 פעמים גג לב''ש לחגוג עמנו ימי הולדת..
ולמשל בנים מהכיתה שלי, שאני רואה כל יום ויום אני פחות מתביישת מהם, אפילו שלדבר איתם קשה לי מאוד, כי הביישנות מפריע לי, אני חייבת שמישהו יתחיל איתי שיחה, בחיים לא יקרה שאני יתחיל שיחה עם בן ועוד יזרום איתו..
אחותי אחרת לגמריי, עזבו, נכון שהיא בת 21 והיא כבר גדולה, אבל שמעו מאז שהיא קטנה היא הכי בולטת, כל הבנים איתה, כמה חברים כבר היו לה..? קשה לי לספור.. אגב, לפני כמה ימים חבר שלה בא אלינו לבית ואני גם הסתגרתי בחדר ועד עכשיו אני לא יודעת איך חבר שלה נראה..
כבר ההורים שלי חושבים שאני מטורפת, אמא שלי כל כך כועסת עליי ומתחילה להגיד לי שאני מתנהגת כמו פסיכופתית ושבני דודים שלי בטח חושבים עלי שאני בת דודה עם בעיות שכליות.. ותכלס..? היא דיי צודקת.. אני ביישנית באופן ממש ממש נורא!!
ומה יקרה בעתיד..? איך אני אמצע בסיטואציה הזאת חבר..? לא שאני ממהרת, ממש ממש לא, אני חושבת שאני קטנה מדיי לחבר בגיל כזה, אבל דואגת..? דואגת אני כן..
עזרה..? הצעות..? רעיונות..? ואם יש לכם מושג למה זה קורה לי אשמח שתפרטו..
תודה!! :(
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות