ככה... אני כותבת בדמעות.. אני מעל שנה פשוט לא אני. אני הייתי בחורה כל כך שמחה, חיונית, חיובית ופורחת. רוב חיי הייתי בעצבות וחוסר מימוש עצמי. בלי הרבה חברות. בן זוג רציני לא היה לי מעולם. אני חווה משבר רציני ארוך מאד בעקבות הפסקת ה ציפרלקס. והייתי בטיפול אצל פסיכולוגית לא מומחית שדיברה בצורה שהרתיעה אותי הסגנון מאד רוחני והשאיר הי צלקת אני לא אשקר אמרתי לה מיד אחרי הפסקת ה ציפרלקס שיש לי ניתוקים. היא תמכה בזה ונתנה לזה מקום וקונטרה שטוב להרגיש ככה. ומאז אני לא מפסיקה לבהות, להתנתק, לחלום, זה הפך אותי. , שאני מתעקשת שמאז אני חוויתי טראומה. הגוף שלי התחיל לכאוב, להתאבן, אני לא יוצאת מהבית, אני לא עובדת. לא מצליחה לתפקד ולהרגיש נוכחת בשום סיטואציה.. ניתוקים יום יומיים. מהלכת לי כמו בחלום. המצוקה שלי נוראית.אני פשוט איבדתי את תחושת החיות שהייתה לי. אני רוצה לחזור לעצמי. אני לא מצליחה להתגבר. כל יום נראה אותו דבר. קמה בצהריים ועד הערב כמעט בפיג'מה. זה עלוב, זה לא מתאים, זה לא החיים שהייתי רוצה. אני בחוסר עשייה משווע. אני מכונסת מאי פעם. וכשאני יוצאת מהבית. יש לי תחושה שמלחמה בחוץ. הכל נהיה מפחיד, רועש מלחיץ.לא זכור לי שאני הלומת קרב. צבא לא עשיתי. אין לי הסבר לאיך הגעתי למקום הנמוך והנורא הזה. אני צריכה עזרה בוודאות. אני כולי כואבת נקודה. הנפש והגוף חטפו שוק. אני לא תוססת, לא מחפשת בן זוג. זה מטריף ה המחשבה שהייתי משו אחד. שמחה עובדת עם ילדים. הראש במקום. הגוף עובד כמו שצריך. המערכות שלי השתנו..... אני בלחצים מטורפים. רק אם היה אפשר לחזור אחורה.
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות