יומיים אחרי ההפלה, מה הטעם בחיים? שמישהו יהרוג אותי כבר

היי לכולם, אני לא בטוחה אם אני צריכה עצה או פשוט צריכה לשפוך את כל מה שיושב אצלי בפנים. אז מתנצלת על החפירה הארוכה.
אני בת 23, יוצאת מזה כ5 שנים עם בחור מקסים שמבוגר ממני ב-5 שנים, הכרנו דרך חברים משותפים והוא למעשה היה גם האהבה הראשונה וגם הראשון שלי.
מהתחלה ידעתי שהקשר הזה לא יסתיים טוב מכיוון שאני מגיעה מבית דתי שהוא די פרימטיבי ואצל משפחתי נהוג להתחתן בתוך העדה, על בסיס שידוכים....
התחלנו לצאת בסתר והכל היה נחמד ומקסים והוא תמך בי והיה סבלני עד שההורים שלי גילו שאנחנו יוצאים. אבא שלי וגם אחי הגדול מאוד פרימטיבי ומקובע וכמובן שדרש ממני להפסיק את הקשר, אך אני צפצפתי והמשכתי.
הבחור שאיתו אני יוצאת הוא כורדי וההורים שלי לא היו מוכנים בשום אופן שה''ילדה הטובה שלהם'' תלך עם בחור כורדי... ממש חטא. כן אלו ההורים שלי, גזענים.
במשך שנה הם ניסו להפריד ללא הצלחה אך בסופו של דבר הם באו לקראתי ונתנו לו צאנס והוא היה בא אלינו הרבה ובאמת הם הצליחו מעט להתחבר אליו, הם אפילו נתנו לו לעבור לגור איתו ביחד.גרנו ביחד שלוש שנים וההורים שלי נתנו לי חופש מוחלט לעשות איתו כל דבר שארצה אבל מצד שני כל הזמן ביקשו ממני לחשוב האם זה באמת האחד וניסו לאט לאט לנסות להפריד בנינו שוב. בשלב מסויים הקשר בין הבחור להורים שלי מעט דעך וההורים שלי החליטו לעשות הכל על מנת שאחזור לגור אצליהם. עכשיו, בואו ואספר לכם מעט על הבחור. כמו שציינתי הוא מבוגר ממני ב-5 שנים, בחור מקסים וכל אדם שרואה אותו מתאהב בו, כלפי הוא גם היה מקסים בהתחלה, היינו רבים המון והייתי משגעת אותו מהקנאה שלי והאובססיביות. זה היה הקשר הראשון שלי, הייתי כל כך תמימה ולא ידעתי איך להתנהג, והוא כבר היה בהמון קשרים והתנסה מאוד, אז נוצר סוג של פער. הייתי ועדיין אני מאוהבת בו ברמות קשות והוא לא ידע איך לאכול אותי והיו מצבים שהוא היה מתחרפן ופשוט מרביץ לי. זה השלב שבו התחילה להדפק לי הקופסא. הוא היה מתחיל להשפיל אותי, לקלל, להרביץ. להתייחס אלי בצורה הכי נלוזה שקיימת ולמרות זאת הייתי ממשיכה להיות איתו ולסבול את ההשפלות שלו. העיקר שיהיה איתי ולא ילך. התחיל לי פיצול אישיות, הייתי משקרת להורים שלי שהכל מושלם והוא מקסים רק בשביל שייתנו לי להיות איתו ומצד שני סבלתי איתו. בשלב שעברנו לגור ביחד היחס אלי השתפר מעט אך הוא עדיין היה ממשיך עם הקללות, שזה משהו שכבר למדתי לחיות איתו. והיחסים שלנו השתפרו, יחסית. הוא נשאר מעט אלים אך הייתי כ''כ תלויה בו, לא יכלתי בלעדיו, הוא האוויר לנשימה שלי, הייתי בטוחה שזהו הדרך מפה היא ישר לחתונה והוא גם דיבר איתי על כך מס' פעמים וכל הזמן הודיע לי שהוא מאוד רוצה להתחתן איתי ושצריך להתחיל לדבר עם ההורים שלי וכל הזמן הייתי דוחה אותו ואומרת לו שאנחנו עוד צריכים להיות אחד עם השנייה ולהכיר ולראות שבאמת אנחנו מתאימים מכיוון שיש הבדל בין להיות חברה שלו לבין להיות נשואה לו. פחדתי מזה שאם הוא עכשיו מתייחס אלי בצורה שפלה מה יהיה אחרי החתונה? מצד אחד הוא היה אלים ומצד שני מפנק ונותו, וככה עברו להם שלוש שנים מהקשר. גרנו ביחד והכל היה יחסית בסדר וזו הייתה התקופה הכי מאושרת בחיים שלי עד שההורים שלי קיבלו את הסעיף והחליטו שאין מצב שהבת שלהם מתחתנת עם כורדי, אין מצב בעולם... וחזרתי לגור בבית.
בידיוק ברגע שחזרתי לגור בבית נכנסתי להריון ראשון, כי החבר לאחרונה החליט שאם אני אוהבת אותו באמת אני לא צריכה את כל הגלולות האלו, כמובן שנמסתי והקשבתי לכל מה שהוא אומר. אכלתי כאפות מטורפות עם עצמי, מה אני עושה עם הילד? ידעתי שאם אשאיר את הילד, ההורים שלי יהרגו אותי, והכי עצוב - אני והילד נסבול כל החיים. כי אמא שלו הרגילה את אבא שלו שהכל מותר והכל אפשרי ואפשר להתייחס חרא לאשה שלך. התחלתי לקלוט איך הוא בטח ישפיל אותי מול הילדים, יקלל אותי וגם יכה. ומה אם הוא ירביץ לילדים שלי? הילד הזה שיוולד הוא מסכן כי יש לו אמא דפוקה ואבא דפוק. ושתבינו כמה אני דפוקה, השארתי את ההריון הזה חודשיים שלמים לפני שעשיתי הפלה, למה? כי כ''כ שמחתי שיש לי משהו שלו בבטן, חייתי את החיים הדימיוניים האלו והוא ביחד איתי. בסוף עשיתי את הגרוע מכל והפלתי את הילד, בגרידה. סיפרתי לחבר שהוא נפל והתאבלנו ביחד. מאותו רגע, אני מרגישה הבן אדם הכי חרא בעולם, הכי דפוק הכי אידיוט וכמובן, הכי משוגע. איך הגעתי לעזאזל למצב הזה? שאני מפילה ילד? בנוסף לכל ההורים שלי עשו לי טרור והחזירו אותי הבייתה והייתי צריכה להתמודד עם לראות אותו כמה פעמים בשבוע, כשהוא לא מבין מה לעזאזל הוא עשה להורים שלי ולמה הם שונאים אותו כ''כ, נכנסתי לדיכאון מטורף, בכי כל יום, רצון למות, מתפללת כל פעם לפני שאני הולכת לישון לא לקום בבוקר וכמובן שזה לא קורה.
לא עבר חודש ונכנסתי להריון שני. יש יותר מטומטמת ממני? אני כבר כמעט בטוחה שזה על גדר הפיגור שכלי. עוד פעם שיחקנו באמא ואבא, הוא כבר התחיל לתכנן חתונה, לחפש טבעות והיה בטוח שזהו מתחתנים, והלכתי והפלתי אותו. עוד ילד שלנו הרגתי.
אני בערך יומיים אחרי ההפלה כרגע, לא ממש יודעת איך להמשיך עם החיים שלי כרגע, לא רואה אור איפשהו בקצה המנהרה, המקום היחידי שלי כנראה הוא בגהה/אבארבנל. לא מאחלת לאף אחד לאבד את השפיות כמוני. לחשוב שלפני כמה שנים עוד הייתי נורמלית.
אז מה הטעם לחיים? מה הטעם בחיים? לאוכל אין כבר טעם טוב, אני כמו זומבית. זורמת עם הזרם. אני אוהבת אותו ברמות שאני לא יכולה להסביר, לא יכולה להתנתק ממנו, לא יכולה בלי לנשום אותו ולהיות איתו כל דקה. שונאת את ההורים שלי על מה שהם עשו לי, שונאת אותו על מה שהוא עשה לי אבל כ''כ מרחמת עליו שבמקום להתקדם בחיים ולהיות מאושר הוא תקוע עם בחורה דפוקה. אבל הכי, אני שונאת את עצמי, שונאת כל כך את עצמי, פשוט מתעבת על כל מה שגרמתי לעצמי. אני לא מסוגלת להמשיך עם החיים האלו לא מסוגלת ומצד שני לא מסוגלת להתאבד. שמישהו יהרוג אותי כבר, בבקשה.