היי, אני בת 20, אחרי שירות לאומי בכיתת חינוך מיוחד.
כתלמידת תיכון הייתי תלמידה מבריקה, סיימתי בהצטיינות עם ממוצע בגרות מאוד גבוה. עשיתי פסיכומטרי במקביל לשירות הלאומי וגם בו הגעתי לתוצאות גבוהות שמאפשרות לי ללמוד כל מקצוע שארצה, כי אני עומדת בתנאי הקבלה. חשוב לי לציין לצורך השאלה, שבאמת יש לי יכולות שכליות ומיומנויות למידה ברמה גבוהה. העניין הוא כזה- אני יודעת שמקומי בחינוך. זה חזק ממני, זה זורם לי בדם, היה לי כיף בתחום הזה כבת שירות והיום
אני סייעת בכיתת חינוך מיוחד. מאז ומתמיד הרגשתי את זה אבל אף פעם לא הודיתי בזה. הבעיה היא שההורים שלי ובכלל גם המשפחה המורחבת, כולם לועגים לי ואומרים לי שאני צריכה ויכולה יותר. שחינוך זה סתם עבודה שוחקת וההכנסה מאוד מאוד קטנה (דבר שבהחלט נכון ואני מודעת לכך) וכולם מצפים ממני שאלך לכיוון שהרבה הולכים בו עכשיו- הנדסה/הייטק, ששם יש המון הכנסה וכסף, ונשמע הרבה יותר יוקרתי. אני נקרעת, אני לא יודעת מה לעשות. אין לי ספק שנולדתי לעבוד בחינוך, לאו דווקא לעמוד בכיתה וללמד, אפשר לעשות הרבה טוב בתחום החינוך. אבל ההורים והמשפחה, כולם משקפים לי איזו אכזבה וציפייה ליותר. מה לעשות? לעשות תואר ראשון בהנדסה/מדעי המחשב וכו' בכיוון הזה, ולוותר על החינוך כדי שכולם מסביבי יישתקו ובהמשך אעשה הסבה? מצד שני, חבל לי לבזבז זמן, כסף וכוחות נפשיים על תואר שאני יודעת שאני לא אוהבת ולא רוצה...
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות