מרגישה בודדה, מה אני יכולה לעשות על מנת להתגבר על התחושה הזאת?

מה חסר לי בחיים? האמת ברוך השם יש כמעט הכל.
משפחה,עבודה,עוד שנייה מסיימת תואר ראשון... ובכל זאת? מרגישה שאני תקועה במקום.
במשך כל חיי תמיד רציתי זוגיות, חבר שיהיה לצידי לטוב ולרע, ומכאן הגיעה הטעות, של לחפש את זה בכל מקום ולפעמים בכוח.. להתאכזב להיפגע ולהיות שבורת לב.
2 מערכות יחסים רציניות סהכ, הראשונה- הייתה תלותית פוגענית ומשפילה.. היינו ילדים בני 20,
והזוגיות השנייה? שינתה לי את החיים.
כחיפוש אחר הזוגיות שלי שוב, רק שהפעם זאת הייתה מערכת יחסים אלימה רגשית-נפשית.
זוגיות של שנה שמבוססת על השפלה,אי קבלת העבר שלי (בנים שהייתי איתם בקשר, כל מיני שטויות שקרו)
בחיים לא בגדתי בו.. אבל טעים היה בטוח שאני כן.
לא הייתי יוצאת עם חברות,לא הייתי שמה שורטים בקיץ, כל פגישה שלנו ביחד בסופו של דבר הייתה מסתכמת בזה שאני בוכה. הולכת לישון בוכה קמה בוכה וככה שנה שלמה.
מסתכלת על עצמי במראה ושונאת את עצמי, נתתי לו את הכוח להשפיע עליי.
וככה שנה שלמה.. בנאדם חי בנשמה של מת.
איך הצלחתי לעבוד? איך הצלחתי לעבור מבחנים בתואר? שאלה טובה... עד היום שואלת את עצמי.
באותה תקופה עבדתי במערכת בריאות.. שלא היה לי כבר כיף לעבוד.. הרגשתי שאני זאת שזקוקה לעזרה במקום זאתי שנותנת את העזרה.
לא הסכמתי עם המון דברים במערכת, לכן החלטתי אחרי כמה שנים לקום וללכת לחפש את עצמי.
עשיתי את זה. ויחד עם זאת נפרדתי סופית מהבנזוג שלי ומהמערכת יחסים האלימה הזאת.
הלכתי לטיפולים פסיכולוגיים, לא הצלחתי להרים את עצמי, הקשר שלי מסובך מאוד עם אמא שלי.. לא סומכת עליה בלשתף אותה עברנו כל כך הרבה מריבות שפשוט החלטתי לזרום עם מה שיש כל עוד חיה בבית שלה.
והינה אני היום אחרי שנה כמעט ממה שמספרת..
מצאתי עבודה בניהול משרד, עוד סמסטר מסיימת את התואר, זוגיות? עדיין אין לי, לא מצאתי מישהו שארגיש שאני לא לבד, וגם שזה קרה? בסופו של דבר זה נעלם וההרגשה שאני לבד שוב נשארה.
חברות? אף לא היו לי טובות, כל אחת מרימה לעצמה,צבועה,וכל היום סביב עצמה.
ואני? אני למדתי להנות עם האני עצמי שלי, סתם לשבת ולהיות עם עצמי בלי הצורך לדבר עם אנשים.
מרגישה שלמרות כל השינוי שעברתי ועוד עוברת?
אני עדיין לא מאושרת,
עדיין מרגישה לבד,
גם עד שנפתחת למישהו ומצליחה לפתוח את הלב ולסמוך, קורה מה שתמיד קורה אכשהו? שוב נשארת לבד, מאשימה את עצמי מה יכלתי לעשות אחרת שהבעיה היא כלל לא בי.
בכל ליבי אני מאמינה שיגיע לי טוב, אבל ההמתנה הארוכה הזאתי מייאשת מאוד.
בסופו של כל יום אני חוזרת הביתה לעצמי, מחבקת את עצמי, מקשיבה לעצמי, ולא שוכחת לאהוב את עצמי.
מה לעשות עם התחושה מה אני יכולה לעשות אחרת? מרגישה מאוד דכאונית