עצה שניתנת באהבה תעזור לי מאוד - איך לצאת מהמעגל הזה?

הי אז אני לא יודעת אם להגדיר את העניין כבעיה או לא..

אני פשוט מאוד מאוד עצובה בתקופה האחרונה(כבר קצת יותר מחודש). ככה פתאום קרה לי שהפכתי מילדה שמחה שאוהבת לרוץ ולהתאמן ללמוד ומאוד סקרנית לפשוט גוש. אין לי מצב רוח בכלל , גם כשיש לי אני מרגישה שהסביבה מורידה לי אותו. איזה מילה לא במקום שאומרים לי אם זה ההורים או החברות או אפילו מישהו שאני לא מכירה , וזה מציק לי , זה מאוד מפריע לי.
בבית הספר פעם היה לי סבבה העברתי את הזמן עם חברה שלי וניסיתי להתחבר לאחרים(הגעתי למסקנה שחברים אמייתים זה אלו שבאמת נפגשים איתך אחרי בית ספר ולמזלי יש לי כאלו, ואני אוהבת אותם אך הם לא איתי תמיד , כל אחת נמצאת במקום אחר)
זה לא עבד-ההתחברות... אז הפסקתי.
למרות זאת , אני לא שקטה אני האמת דיי בולטת ופשוט בזמן האחרון מורות ממש מעליבות אותי אני לא יודעת למה זה באמת מציק לי אני משתדלת להתעלם זה לא עוזר.

אין לי בכלל רצון ללכת לבית ספר, אני קמה בבוקר עם המחשבה של איזה באסה.. קצת מפריע לי שכיביכול אין לי זכות בחירה. נכון אני יכולה לבחור ללמוד באקסטרני אבל זה לא כיף, כי הרי איך אני אכיר סביבה ואנשים? , גם ככה לא יסכימו לי ללמוד לבד חחח אז אין לי בכלל מה לנסות. בכונה של זכות בחירה- לפעמים סתם בא לי להניח את הראש על השולחן ולא מרשים לי , ואני עייפה ולא יודעים מה עבר עליי לילה לפני ופשוט כועסים כאילו מה אכפת להם בכלל... (ולא אני לא רואה טלוויזיה עד 2 בלילה)

מפריע לי בעיקר שכל הזמן אנשים (יש כאלו שבכלל לא מכירים אותי) ואלו שהכי קרובים אליי , כל הזמן רוצים ממני משהו וכל מה שאני רוצה זה רק קצת חופש, שקט לעצמי. אני מרגישה בעומס מטורף והבעיה היא שהוא לא באמת קיים , נכון מצד אחד יש מבחן מצד שני לא באמת אכפת לי, מצד שלישי חשוב שהבגרות שלי תהיה טובה כי רק ככה אפשר להצליח, ואני מאמינה למשפט המאוד מטופש הזה. אך זה רק בגלל שאני רוצה להיות רופאה ואני יודעת שאני מסוגלת , אני עונדת לגשת למקום שבו אפשר להתחיל משהו שקשור לזה אבל אני לא בטוחה שיש לי את הכוחות לזה. וכן אני סותרת את עצמי, למה? *לא ידוע.

בקיצור כנראה שכל מה שאני רוצה זה רק קצת מרחק, אבל לא משנה אם אני אפילו בבית שלי אין לי את זה.

אני הפסקתי לאחרונה להתאמן(אני גם בקבוצה וגם באימונים אישים) אז הפסקתי את האישיים אני מנסה עכשיו לחזור כי אני לא רוצה לוותר לעצמי. פשוט אין לי רצון לעשות דבר.

לקחתי לעצמי יומיים של מנוחה והייתי ממש שמחה הבוקר ופשוט לכל אורך היום קרו המון דברים שכל אחד מהם הפיל אותי עוד ועוד. דיי נמאס לי.

איך יוצאים מהמעגל הזה? של התלות? חוסר הבחירה? הרצון לחופש?


אני בכיתה יא , בכללי אוהבת להתאמן וללמוד אך הרגשות שלי מבלבלים אותי ומונעים ממני להנות כשאני עושה את זה. ואציתי להוסיף שניסיתי לשנות דברים לדוגמא: להזיז /להפחית/להוסיף אימונים. ללמוד רצח למבחן/לא ללמוד בכלל..
בקשר לשיעור אז הפסקתי להגיע לאלו שעושים לי רע, זה מוריד לי בציון ולכן לא אוכל להמשיך ככה..