קשה לי עם ההורים שלי. מה לעשות?

כבר שנים שאני במלחמה בלתי פוסקת עם ההורים שלי. הם אנשים מדהימים ובאמת שהם מנסים אבל משהו פשוט לא עובד. הם צועקים עלי בלי סוף ותמיד כשאנחנו רבים, בלהט הרגע, הם זורקים הערות שנוגעות בנקודות רגישות שלי ומרסקות אותי.
השנה האחרונה הייתה קשה בשבילי במיוחד ובנוסף ללחץ של כיתה יא (אני כבר ביב) גם חוויתי איזשהי תקיפה מינית מאוד אלימה ואפילו הזדקקתי לתפרים שם למטה.
סיפרתי על זה להורים שלי וציפיתי לאיזו תמיכה מהם, ועם כמה שזה ישמע מעוות, באיזשהו מקום גם הייתי בטוחה שזה יקרב בינינו וזה גרם לי טיפ טיפה לשמוח שזה קרה (לא לשמוח אבל אני לא מוצאת מילה שמתארת את מה שהרגשתי, בבקשה אל תשפטו אותי). בקיצור, לא קיבלתי שום תמיכה וזה לא קירב בינינו. אם כבר, המצב החמיר, ההערות שלהם נהיו פוגעות יותר והריבים איתם נהיו קשים יותר.
אני מחוננת ולומדת בבית ספר למחוננים ובנוסף אני גם מאוד דומיננטית בכיתה ונהנתי להיות בבית ספר. בעקבות המצב בבית, הציונים שלי הדרדרו והפסקתי להגיע לבית ספר, בדרך כלל אני מטיילת בעיר כל היום.
הנקודה שלי היא שזה ממש משפיע על החיים שלי.
בגדול אני אדם שמאוד מדבר את הקשיים שלו והסברתי להם בצורה מאוד ברורה אינספור פעמים בדיוק מה אני צריכה מהם והם פשוט לא מקשיבים. כל פעם שהם צועקים עלי/ זורקים הערה שפוגעת זה פשוט מרסק אותי ואני לא מצליחה להמשיך את היום שלי אז אני פשוט נכנסת לחדר שלי ובוכה עד שאני נרדמת. זה הגיע למצב שהבנתי שאם אני אשאר בבית אני לא אוכל לטפל בעצמי אז ברחתי מהבית לשבוע ועברתי בין חברים.
כשחזרתי הביתה היה פיצוץ אבל בעקבותיו המצב השתפר ובמשך שבועיים היינו המשפחה המושלמת והמצב הנפשי שלי השתפר, אפילו התקשרנו ביחד לקו סיוע לנפגעי תקיפה מינית ואני אמורה להתחיל מחר תהליך של טיפול.
אבל שמעתי עכשיו בטעות שיחה ביניהם. הם דיברו עלי ואמרו דברים כמו ״שתעוף כבר לצבא״ ו״שתלך כבר״
אני באמת לא יודעת מאיפה זה הגיע ואני לא מצליחה להפסיק לבכות.
שלחתי להם הודעה שכתבתי בה ששמעתי ושאני מצטערת שככה הם מרגישים. הם ראו ולא ענו.
אני לא ממש יודעת מה המטרה של מה שאני כותבת עכשיו. אולי סתם לקבל תמיכה, אולי כדי להבין איך אני יכולה לתקשר עם ההורים שלי, מה אני עושה לא בסדר?
מצטערת על הכתיבה המבולבלת, אני קצת מבולבלת בעצמי