מתחיל להיות בודד, מפחד שהמצב ישאר ככה

אני בן 16 וחצי בכיתה יא
אני מגיל קטן הייתי יחסית בודד ולא היו לי הכי הרבה חברים הייתי בעיקר משחק במחשב חלק גדול מהילדות שלי והרגשתי שהמחשב והמשחקים זה המקום הכי בטוח בשבילי והרגשתי ככה הכי טוב. ומן הסתם לא היו לי הרבה חברים כי לא הייתי משקיע הרבה זמן על להכיר ולהתחבר לילדים שהיו בגיל שלי (מחוץ למחשב). וחייב לציין גם שהייתי קטן ההורים שלי לדעתי בכלל לא היו משקיעים בי ולא היו מרימים אותי ולא היו מחזקים אותי מנטלית או עוזרים לי להכיר חברים, לא היה לי על מי להישען בתור ילד וזאת גם סיבה לבדידות שהייתה לי בילדות. מרגיש שזה היה חסר וחסר אפילו גם עכשיו כי מילא אין כל כך חברים אבל המשפחה...
מכיתה ז' עד עכשיו למדתי כל כך הרבה דברים בחיים שלי. כל שנה ושנה למדתי יותר ויותר ואני יכול להגיד שבכיתה ז' לא ידעתי בכלל מה זה תאכלס חברות, שזה אהבה אכפתיות רגש אמפטיה חשבתי שזה רק צחוקים, רק לשחק כדורגל, לעשן, לגנוב ביחד לדבר שיחות לא מי ישמע עם רגש ועוד כל מני חרטות. עשיתי מלא טעויות הגעתי לחטיבת בניינים הרגשתי שזה עולם מוזר שונה ולא רגיל ואני עשיתי הרבה טעויות אם זה להתחבר לכל מני ילדים שלא היה צריך להתחבר אליהם להתנהג בצורה מסוימת בשביל שאיך שהוא יאהבו אותי, ובעיקר להיות חסר בטחון בתוך עצמי. אבל עד כיתה ט' כבר התחלתי להבין מה זה חברים התבגרתי והתרחקתי ממי שצריך ועברתי הרבה דברים וויתרתי על הרבה חברים שהיה לי קשה לוותר אבל בסופו של דבר ויתרתי והסתדרתי. היו לי כמה חברים חדשים והיה לי סבבה איתם.
אחר כך התחלתי להתאמן בחדר כושר לפתח גוף להתאגרף (עד היום) להציב לעצמי מטרות ונהייתי חזק מנטלית.
אני אגיד את האמת הבדידות שלי נראה לי מתבססת על השוני שלי אני מודע לזה שאני טיפה שונה באופי שלא כל אחד מתחבר אליי ולי גם קשה להתחבר לאנשים ברמה של חברות ממש חזקה. או שפשוט אנשים לא מתחברים לאופי שלי וזה סבבה וזה זכותם ואני מקבל את זה.
בכיתה י' עברתי לבית ספר חדש, בית ספר שונה לגמרי מהבית ספר שלמדתי בו מכיתה ז-ט, מבחינת ילדים, אווירה, לימודים הכל בקטע טוב לפחות בשבילי. היה לי כיף בבית הספר הזה השנה הראשונה של כיתה י' הייתה משמעותית הכרתי מלא סוגים של אנשים עברתי הרבה אכזבות, שמחה, צחוקים, השפלות, ועוד הרבה דברים... הרגשתי שאני ממש התבגרתי והמצב החברתי שלי היה לא רע הכרתי חברים ידידות (גם לא מהבית ספר), פה ושם היו לי כמה חברות, שותה עם חברים ובנות נהנה גם הייתה לי תעודה ממש טובה בבית ספר, בקיצור הרגשתי כבר שאף אחד לא יכול להוריד אותי שאני שם זין על כולם אבל תמיד היה את הרוב שלא התחבר אליי, אבל עדיין לא הזיז לי.
המצב קצת התחיל להיות לא משהו מבחינה חברתית מתחילת החופש הגדול של העלייה ל-י"א.
החופש עצמו היה סבבה נהנתי עם חברים טובים אבל גם התחלתי להיות בסביבה של ילדים באמת חסרי אופי שלא מבינים כלום מהחיים שלהם (מניסיון של היכרות) והייתי איתם לרוב כי הם גם חברים של חברים טובים שלי וגם הם איתי בשכונה אז התחלתי להיות מושפע מההתנהגות שלהם אפילו בלי לשים לב והתחלתי להיות יענו אחד מהחבר'ה.
תאכלס הסתובבנו יותר ביחד כי היינו מעשנים ירק ביחד אבל לדעתי אם לא העישון לא היינו חושבים להיות חברים טובים והיו גם את האלה שלא מעשנים (לא לשפוט את זה).
עלינו ל-י"א ווואלה כל החברים התחילו להתנהג מסריח התחילו לזלזל לדבר לא יפה לא לכבד לשחק אותה גברים, התחילו ממש לרדת עליי להסתלבט ולא רק עליי, בהתחלה נפגעתי כי מה קרה שחברים שלי פתאום מדברים כמו מניאקים מה נדפק איתם כאילו הם מתנהגים יותר בילדותיות יותר ממה שהם היו שנה שעברה נהיו מפגרים אז התחלתי פחות כבר להיפגש איתם ומי שמהחברים שהוא איתי בבית ספר וואלה אני פחות כבר יושב איתו, והם גם לא מעניינים אותי כבר יכולים להגיד מה שבא להם עליי לא מזיז לי. התחלתי גם בלי קשר להבין שאני לא צריך להתחבר לכל אחד ולא כל אחד חייב לאהוב אותי. ואין לי עם מי יותר מדי לשבת אז אני יושב לבד עם הפלאפון למרות שממש באלי להיות עם מישהו בהפסקות, וזה כבר קצת נמאס להיות בודד לא כיף להיות ככה לבד. אני רואה את כולם בבית ספר תמיד בחבורות ואני לא יודע למה עד כדי כך אני כזה בודד ואף אחד לא פונה אליי. זה לא שאני לא חברותי זה פשוט בעיה של להתחבר לאנשים אחרים איזה שהיא דפקה כזאת שמונעת ממני לדבר ולהכיר אנשים כי אני יודע שיש לי את זה אבל פשוט לא מצליח כבר נמאס להיות עם החברים מהשכונה ואין עם מי להיות ואני מתבאס מזה וגם אין לי ממש עם מי לדבר על זה וזה גם באסה