אווף.
אני ממש אבל ממש עצובה.
הכרתי מישהו בתחנת הרכבת,הוא חייל.
ביום חמישי אחד הוא פנה אליי בקשר לזמנים וכל שאלות הרכבת הרגילים,עניתי לו ופתאום אני שמה לב שהוא לא זז מהמקום.
ומאז כמעט כל יום חמישי יוצא לנו להיפגש ברכבת ולדבר ולהעביר את הזמן ביחד.
אני חייבת לציין- הוא ממש נחמד.
כשהוא מחייך איכשהו כל הפנים שלו מקבלים אור אחר לגמרי והחיוך !!
שמתי לב שהוא ביישן אבל בכל זאת התחלתי לקלוט רמזים מצדו.
הוא אפילו ניסה לשאול בדרך לא דרך למס׳ פלא׳ שלי..
אבל אני סירבתי.
תראו זה התירוץ אה סליחה הסיפור,
אני איתיופית ואני כבר די בטוחה בתסריט של הסיפור העתידי הזה.
אין לי כוח להוכיח את עצמי לאף אחד או לבלוע צביעות כלפיי.
אני לאט לאט מתרחקת ממנו.
חמישי הזה שהיה ראיתי מרחוק שהוא כבר עמד במקום הקבוע וחיפש אותי
אבל אני הייתי מהצד השני והמחזה הזה פשוט שבר אותי.
כמו מטומטמת ירדתי לשירותים שלמטה וניגבתי את הדמעות.
אני לא מתכוונת לדבר איתו שוב או אפילו לנסות לטרוח לספר לו מה הסיבה
ואל תדאגו אני שונא את עצמי מספיק בשביל זה.
אתם חושבים שבאמת יש עתיד לקשר כזה?
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- מדורים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות
הוספת סרטון מ-YouTube
כתיבת עצות בקלות ובמהירות
מעקב אחר הדירוגים שהתקבלו לעצות שלך
מעקב אחר העצות שכתבת והתגובות שהתקבלו
ניהול התראות חכמות לתכנים שכתבת ושתרצה לעקוב אחריהם
ללא צורך בכתיבת פרטייך האישיים בהוספת עצות ותגובות
2025