חיים חצויים לשניים ריחוק מהמשפחה

היי,קודם כל חשוב לי להבהיר שאני אדם נורמטיבי עם ראש על הכתפיים לא דכאוני במיוחד או חסר אונים,יש לי חברים,חוויתי מערכות יחסים,סיימתי לימודים,שירתתי בצבא,עובד בעבודה מסודרת..בקיצור אדם נורמלי..זו התמונת מצב.

אז בדרך כלל שאני נתקל בקושי בחיים אני מתמודד איתו ביני לבין עצמי מבלי לשתף אחרים ובמוקדם או מאוחר אני תמיד מצליח להתגבר על כל קושי כמובן לא מתגבר על כל דבר בצורה מוחלטת אבל מתגבר לאט לאט ועם המון זיעה ועבודה פנימית קשה על עצמי.

עם זאת,הקושי הגדול שיושב עלי בזמן האחרון ואיני יודע איך לגשת אליו כי מבחינתי הוא נראה לא פתיר לחלוטין הוא הקושי שיש לי עם המשפחה שלי.

אני פשוט מרגיש שאני לא האדם שאני רוצה להיות ליד המשפחה שלי,אני מרגיש שאנחנו לא מכירים מספיק..שאנחנו חיים ביחד אבל כל אחד לחוד..אני כן מרגיש בטוח ליד המשפחה שלי אבל גם מרגיש לא בנוח..

אספר בקצרה על הילדות שלי בכדאי שתוכלו להבין מאפה זה בא,אנחנו משפחה קטנה 3 אחים אמא ואבא..נולדנו ברוסיה ולארץ עלינו בגיל ממש קטן
שהגענו לארץ ההורים שלי היו צריכים להביא כסף לבית ומיד התחילו לעבוד בנקיון,לרוב הם לא היו בבית רוב הזמן בעבודה,הם דאגו שתהיה לנו ילדות טובה והיה הכל בבית,מספיק אוכל בגדים טלווזיה,כל מני משחקים ופאזלים,הם דאגו ללימודים שלנו ולפעילויות מעבר לבצפר וכמובן שרוב הזמן היינו האחים לבד בבית וזה תרם ממש לקשר שלנו בין האחים כי כל היום היינו צוחקים ורבים ומשלימים ומחבקים ושוב רבים ובקיצור ילדים קטנים אבל הייתה אהבה אמיתית בנינו..

היחסים של ההורים שלי היו טובים למען הילדים אבל עם הזמן התחילו ריבים,האהבה בנהם דעכה
ואבא שלי יום אחד כבר לא חזר לבית והם התגרשו,אנחנו הילדים בגיל 9 בערך לא הבנו כלכך מה קרה וגם לא קיבלנו מעולם הסבר מלא,מאותו רגע נשארנו לבד עם אמא שעבדה בלי סוף ולא דיברנו על זה בבית כל אחד העדיף לשמור את זה בבטן ולאט לאט ובהדרגה של שנים התרחקנו ונשארנו כל אחד בעולם שלו,בגיל 16 התחלתי להשים לב לזה אבל תמיד האמנתי שזה דבר שחולף ויהיה יותר טוב..היום כבר בן 22 ועובר המון אתגרים בחיים ומוכן לקבל אותם אבל הדבר הזה שיושב לי על הלב המון שנים לא מרפה ממני ואני לא רואה את הפתרון באופק.

אז ככה החיים שלי במשפחה שלי,כולם קרובים בקשר דם אבל מרוחקים אחד מהשני,כמובן שעם החברים והאנשים שהכרתי כל חיי לא נתנתי לזה מקום גדול מדי להשפיע עליי ובאמת אני אדם חשוב לחברים שלי וכולם אוהבים אותי ולהיות לידי אני אדם שמח עם חברים שלי,פתוח,דברן ביטחון עצמי ואז אני מגיע לבית ושוב..מתכנס לעצמי אווירה שאף אחד לא רוצה לפתוח את הפצע הזה מהעבר שהשאיר בנו צלקת כזו.
זה מה שדרש ממני לנהל חיים כפולים חיים שחצויים לשניים. וזה כלכך מבאס אותי שהקשר שלנו הוא כזה ושאני רואה את המשפחתיות אצל אנשים אחרים באמת עולה בי הרגשת פספוס והחמצה. אל תטעו אנחנו מאוד אוהבים אחד את השני ודואגים אחד לשני אבל אין יותר מעבר.
זה כמובן מפריע לי בזוגיות עם נשים..וגם זה מתחיל לחלחל לחיי החברה שלי והקשרים ואני נלחם בזה.

זה הפריקה שלי מה שלפעמים מאוד קשה לי לספר

תודה למי שקרא אשמח לכל התייחסות.