מצד אחד לא חושבת שאצליח לגדל ילד אבל מצד שני מפחדת להיות בזיקנה לבד, לא יודעת מה לעשות

היי, חברים.
אני בת 21, חושבת כבר עכשיו על ילדים כי אני לא ספונטנית ואוהבת לתכנן הכל מראש.
אני גם מודעת לזה כמובן שיכול להיות שלא אגיע לגיל הזיקנה בכלל אך בכל זאת חושבת על זה למידה וכן אגיע (כי רוב האנשים כן מגיעים).
הסיבה הכי עיקרית שאני לא רוצה ילדים היא כי אני סובלת מדכאונות, החיים שלי לא פשוטים בכלל ומאוד קשה לי בחיים, אני פשוט לא נהנית לחיות, אני סובלת מלחיות, אני מרגישה שאני צריכה לדבר עם מישהו, נניח פסיכולוג (הרבה אנשים שראו אותי הציעו לי את זה) אך לצערי אין לי זמן, אני טוחנת עבודה וחוזרת תמיד לבית גמורה רצח וישר נזרקת למיטה לישון, אני לא יכולה לקצץ בשעות עבודה כדי שיהיה לי זמן ללכת לפסיכולוג, אין לי שום עזרה מההורים ואני חייבת כל שקל, חייבת שיהיה לי איך לשלם שכר דירה וכסף לאוכל, זה יותר חשוב מפסיכולוג.
איך אני יכולה בכלל לגדל ילדים אם אני סובלת ככה מדכאונות וכל הזמן עצובה?
אפילו פה ושם תופסים אותי כאבי ראש חזקים מרוב כמה שאני עצובה ורק חושבת על הצרות שלי ומה יהיה איתי בהמשך, אני גומרת חפיסת אופטלגין בחודש וצורכת כל הזמן יותר ויותר.
זה מאז ומתמיד הדכאונות האלה, כשגרתי עם ההורים (יותר נכון עם אמא שלי, הורים גרושים) אף אחד לא התייחס אלי, לא קיבלתי תמיכה אז רק נכנסתי לדכאונות וכל הזמן חתכתי, כל הזמן המורות שראו אותי ככה הציעו לאמא שלי לקחת אותי לפסיכולוג אבל נמנעתי מיזה כי חשבתי שרק פסיכים הולכים לשם, כשלקחו אותי אליהם שיחקתי את עצמי שהכל בסדר איתי ושאותם ילדים המציאו עלי שאני רוצה לפגוע בעצמי כי ״גם אני המצאתי עליהם משהו״, הם באמת האמינו ושיחררו אותי הביתה, גם אותם פסיכולוגים עבדו רק בשעות הבוקר (שעות הבית ספר) ואם הייתי הולכת אליהם זה היה אומר שהייתי צריכה לצאת מהבית ספר וכולם היו משערים שזה לפסיכולוג.
מעולם לא ראיתי את עצמי בהריון או כאמא, אני רואה בנות אחרות שבהריון או עם תינוק וזה בכלל לא מרגש אותי, גם תינוקות לא מרגשים אותי, אבל לעומת זאת בעל חיים תינוק ממיס אותי.
אני מודעת לזה שאם אין לי זמן ללכת לפיסכולוג אני יכולה לדבר בצ׳אט עם ארגונים כגון סהר, ניסיתי פעם אבל לא כל כך התחברתי, אני מעדיפה לדבר פנים מול פנים למישהו.
אין לי חברים או משפחה, אני לבד בעולם.
אני פשוט חיה רק כדי לעבוד, עובדת, חוזרת הביתה לישון ובשבת נחה, צוברת כוחות לעבודה ואז שוב מתעוררת רק כדי לעבוד.
אין לי מישהו לדבר איתו בכלל, יש דברים שכל כך בא לי לספר למישהו אבל אין לי מישהו אחד לספר לו את זה, אולי רק לקיר.
וזה גם נראה מגעיל לנגב לילד את הטוסיק או להחליף חיתול, לא יודעת איך אהיה מסוגלת לעשות את זה.
אני רואה זקנים ערירים אחרים שמתבאסים שהם לבד וכואב לי הלב עליהם, גם אני עכשיו לבד וזה עצוב וקשה, אנחנו יצורים חברתיים.
אני לא יודעת גם איך בכלל יהיה לי כח לגדל ילד אם תמיד כשאני חוזרת מהעבודה אני לא יכולה לזוז בכלל.
אם את עצמי אני בקושי יכולה לגדל, איך מישהו אחר אני אגדל?
אני גם לא חושבת שדכאונות זה משהו שיעבור לי, זה משהו שאצלי מאז ומתמיד.
סיפרתי פעם למישהי שהיא אמא בעצמה שאני לא רוצה ילדים והיא אמרה לי ״אז תחי רק בשביל עצמך, גם לא נראה לי שתצליחי לגדל ילד״.
היו בנות אחרות אימהות שאמרתי להן שאני לא רוצה ילדים כי לחיות זה סבל והן פשוט לא ענו לי כלום על זה.
אבא שלי גם יהיה זקן ערירי, יש לו שתי בנות אבל הוא התעלל בהן רצח, אחרי זה התחרט אך היה מאוחר מידי, אין מחילה למה שהוא עשה.
נפרדתי לא מזמן מבן זוג שהיה לי, לא היה לנו טוב, שמעתי על הרבה בנות אחרות בגילי שסיפרו שגם הן עברו לגור עם הבן זוג ואז כשהם נפרדו הן חזרו לבית של ההורים שלהן והם מאוד תמכו בהן ולי זה כל כך חסר. אף פעם אין לי מישהו שיתמוך בי.
מאוד קשה לי ואני לא יודעת מה לעשות.