מרגישה בדיכאון, אני לא יודעת מה יש לי

אני חייבת לפרוק ולבקש עצות, אז מצטערת מראש על החפירה אבל אשמח אם תקראו:
אז... אני בת 16, מאז ומתמיד הייתה לי תקשורת גרועה במיוחד עם אבא שלי.
אני לא מדברת איתו על שום דבר (אלא אם הוא שואל על ביה"ס), בחיים לא חיבקתי אותו, רואים שהוא מעדיף את אחותי (בת 14) - ביחס שלו כלפיה הוא יותר עדין, כלומר, כשאני עושה משהו, הוא יכול להתעצבן, ולעומת זאת כשאחותי עושה את אותו הדבר, הוא אומר לה "לא יפה" וגם זה בנימה די הומוריסטית.
אני כן מאשימה בזה את עצמי, בכך שלא נתתי לו להיכנס לחיים שלי (אין לי כל כוונה לעשות את זה, ואני אסביר בהמשך), עם זאת שזה לא מפריע לי בכלל שיש לו העדפה לאחותי.
כשהייתי צעירה יותר, הוא היה מקבל התקפי זעם, צורח, משתגע, מאיים ושובר דברים.
הוא עדיין מתנהג ככה, רק בצורה יותר מתונה.
גם לי הייתה את הנטייה להתקפי הזעם האלו (רק בצורה קצת יותר עדינה, פשוט הייתי בורחת לבית של סבתא שלי בכל פעם שזה היה קורה), והיום אני קצת יותר רגועה מהבחינה הזו.
אני מנחשת שהייתה לו השפעה לא קטנה עליי, ובגלל זה גם לא רציתי להתקרב אליו, הוא הבהיל אותי.
אליו מצטרפת אחותי, ילדה בת 14 שחושבת שהעולם שייך לה.
היא שופטת על קרע של עדה, דת, אמונה וכיו"ב.
היא מתנהגת אליי כאילו היא אמא שלי, מתעצבנת כשאני לא מסדרת את החדר (!), צועקת עליי שאני לא עוזרת לאמא שלי בכלל, שאני עצלנית ומטיפה לי מוסר תמיד.
עם זאת, מערכת היחסים שלנו לא גרועה, היא פשוט מאוד לא יציבה - יש תקופות שבהן אנחנו חברות, ותקופות שבהן אנחנו אויבות וזה משתנה בשניות.
אני מניחה שזה קורה אצל הרבה אחים.
ועכשיו, יש את אמא שלי.
היא לא נותנת לי טיפה של פרטיות.
נכנסת לחדר כל שנייה, מציקה לי בנוגע להכל (שואלת אותי 50 פעמים את אותה השאלה אע"פ שהיא קיבלה תשובה בכל 49 הפעמים הקודמות; כל שנייה נכנסת לחדר; שולחת 20 הודעות ביום ומשתגעת כשאני לא עונה לחלקן; דואגת יותר מדי- בצורה כזו שאם לא אענה לה שעה (כשהיא יודעת איפה אני), היא תתקשר למקום בו אני נמצאת, והיא מסוגלת להזמין את המשטרה- וזה כבר קרה).
עם כל אלה, מצטרף המצב הכללי בבית; ההורים רבים המון - הן איתי ועם אחותי והן בינם ובין עצמם, הם לא יכולים להתגרש בעקבות מצב כלכלי, ובגלל זה אני נמצאת עם אחותי בחדר, שזה סיוט בפני עצמו, ואמא שלי מניחה את החפצים שלה בארון שלנו וישנה על הספה בסלון.
מכאן שלהזמין חברות (ובפרט לישון אצלי) זה לא פרקטי בעליל.
אחותי לפעמים נשארת ערה עד מאוחר כשאני רוצה לישון (ולהפך), רואה טלוויזיה בזמן שאני עושה שיעורים או מנסה ללמוד (ויש לי ADD שלא כ"כ תורם לסיטואציה), ללמוד בסלון זו לא אופציה כי גם שם לא שקט ברוב הפעמים.
אמא שלי כל יום מתלבשת בחדר של אחותי ושלי בזמן שאני מתארגנת לבית ספר, מה שדי מפריע לי, היא מעירה לי הרבה ומציקה (כמתואר למעלה), והבקרים שלי ברובם מתחילים ברגל שמאל.
באופן כללי, את הפרטיות שאני צריכה - אין לי.
אין לי את הלבד הזה בחדר, או את הדברים שלי שיהיו רק שלי בלי שיגעו בהם...
מצבי הרוח שלי משתנים- אני יכולה להיות שעה אחת אופטימית וחייכנית, ושעה לאחר מכן דיכאונית ופסימית ולהתעצבן על כל אחד גם אם הוא לא עשה לי כלום.
הביטחון העצמי שלי ככלל מאוד נמוך, אני חושבת שהאף שלי גדול מדי (וכבר ירדו עליי בעבר בגלל זה), העור שלי כהה (אולי לא מדי, אבל הוא גם לא בהיר), מה שלא מושך את הרוב המוחלט של בני א"י ממה שהבנתי מגלישה בפורומים למיניהם, שיש לי חצ'קונים ועור מגעיל, שתווי הפנים שלי בכללי לא יפים ועוד כל מיני כאלה.
ובדומה למצבי הרוח שלי, הביטחון שלי משתנה.
למרות כל מה שציינתי, אני יכולה יום אחד להסתכל במראה ולחשוב לעצמי "היי, זה לא נורא, אני עדיין מאוד יפה" - כאמור, אני משערת שלגיל ההתבגרות יש חלק בזה.
גם הדימוי העצמי שלי די נמוך, אני חושבת שלעולם לא תהיה לי אהבה, ואף אחד לא יימשך אליי, וכשבנים מסתכלים עליי ברחוב, הם לא חושבים עליי אפילו במעט כבחורה אטרקטיבית - אלא להפך.
אני מופתעת מזה שהצלחתי להכיר חברים בתיכון.
אני לא מסוגלת להביע את מי שאני- יש לי מחשבות חכמות (טוב, מדי פעם) ובכללי אני לא חושבת שאני טיפשה, אבל הרבה ילדים יורדים עליי וטוענים שאני לא חכמה (או אפילו מטומטמת), אני מתנהגת בצורה ילדותית ופולטת שטויות מדי פעם (כאילו מעין מסיכה כזו שאני לא מצליחה להוריד).
מה שמוזר לי זה שמבוגרים ואנשים שאני מדברת איתם באינטרנט חושבים שאני מאוד חכמה (או שהם משקרים, אני באמת לא יודעת).
ככה שאין לי מושג מי אני ומה אני, אני חושבת שהאופי שלי יותר מדי משתנה בהתאם לסביבה שבה אני נמצאת, אני אפילו לא יודעת מה הכוונה בלהיות מי שאני.
אני מרגישה כאילו לא יצא ממני שום דבר, אפילו אין לי כישרון מסוים או משהו שאני רוצה ללמוד כשאגדל.
כל המחשבות האלו מכניסות אותי לדיכאון שפוגע בי בלימודים (ובחברה), מה שגורם לי להיות יותר מדוכאת, ואני בתיכון עכשיו אז אני מבינה שחשוב להשקיע ולא בא לי שזה מה שיהרוס.
אני מרגישה יותר מדי לבד (למרות שיש לי הרבה חברות), כאילו אין אחד שאני יכולה לספר לו הכל בלי התחושה שישתמש בזה נגדי או יספר את זה לאחרים...
אם זה רלוונטי- אני כן עושה ספורט - ז"א שיש לי עיסוק כלשהו שהוא מעין תרפיה.
בכל אופן... מה אני אמורה לעשות?
מה לא בסדר אצלי?
איך להעלות את הדימוי העצמי שלי?
האם כל התחושות האלו הן חלק מגיל ההתבגרות וכולם מרגישים כך, או שאצלי משום מה זה חזק במיוחד?
(ד"א, זה לא בהכרח קורה לי בתקופה של המחזור, למקרה שתהיתם).
מה אתם מייעצים לי לעשות - *חוץ מללכת לפסיכולוג או לפנות ליועצת*?
תודה מראש ומתנצלת על החפירה.