בעל לא מתקשר - להתגרש?

בת 27, נשואה ++
קשה לי מאוד בזוגיות. בעלי במקום לריב איתי - מתרחק ומתרחק ומתרחק ...
מאוד מנוכר, לא יוצר קשר, מתעלם .... זה סוג של אלימות/תוקפנות וזה הכי קשה שיש !! ההתעלמות הזאת.. הבריחה ...
היום ביקשתי ממנו שיעזור לי לקלח את הילד
אמר - הייתי איתו היום עכשיו תורך. ביקשתי שיעזור לי (גם לא מרגישה טוב וגם עם פעוטה נוספת שבוכה) אמר שהוא לא יכול וברח. היום בבוקר - ביקשתי שיעזור לי לחתל - אמר שהוא רוצה לנוח. הוא נח עד 09:30. אין בעיה אני מפרגנת. הוא עובד קשה. אבל כשקם ביקשתי שיעזור עם הילדים. הוא התעצבן ושוב ברח. ברח - הכוונה יצא מהבית. זה לא פעם ראשונה ולצערי לא האחרונה. זה דפוס שחוזר על עצמו. הוא טוען שאני מסנג'רת אותו, נותנת לו "פקודות"
אתה אבא של הילדים - וזה אומר שיש לעשות פעולות שנדרשות בשביל לגדל אותם גם אם זה לא "כיף" - וזה אומר לקלח, לחתל, להאכיל, לצחצח שיניים. והוא ממש לא עושה את זה באופן קבוע. הוא רק בתפקיד ה- עוזר ... וגם לא ... הוא טוען שזה פקודות... מה אתה רוצה ?! אתה שותף בדיוק כמוני. אלא ילדים גם שלך.
שלא לדבר על כל עבודות הבית - זה הוא בכלל לא עושה. קניות לבית, בישולים, ניקיונות - הכל עליי. הוא בחיים לא בישל ... ואם כן אז חביתה ... לא עושה קניות. אני צריכה לסחוב הכל כשהילדים איתי. אין לי רכב. הוא עם הרכב כל היום לצורכי עבודה.
אני מתמוטטת - גם הטיפול בילדים, גם הטיפול בבית.
זה פשוט מרתיח שאין עוד שותף לדבר הזה שנקרא משפחה.
לגבי שכר - הוא עובד וגם אני ומרוויחים פחות או יותר אותו הדבר. "כמובן" שאני זאת שצריכה לצאת מוקדם מהעבודה ולא הוא כדי לטפל בילדים - נאמר בציניות - כי בשבילו זה מובן מאליו. הוא עובד עד הלילה אז ברור שהוא עושה עוד "קופה" אבל אני ב"משמרת" שנייה עם הילדים ובבית - זה לא נחשב?! אם הוא היה שומר עליהם ומטפל בבית - הייתי גם יכולה למצוא עוד עבודה ולהתאים את השכר השעתי אליו.
נשואים כמעט 5 שנים. 5 שנים של סבל.
כבר פנינו לגירושין. לרבנות.
בגלל החוק החדש הפנו אותנו לגישור. זה היה ב 2017.
מאז אנחנו בטיפול. הוא לרוב לא מגיע למפגשים. זה הפך לטיפול פרטני. המטפל רוצה שיגיע אבל הוא אומר נחרצות שהבעיה בי. שאני תוקפנית נותנת פקודות. כבר שנה וחצי אני עובדת עם המטפל על ה"תוקפנות" - יש תוצאות מצידי. אבל המצב נשאר אותו הדבר מצידו. אם לא אעיר לו - הוא יכול לחיות הבלאגן עד לרמה של תולעים. וזה קרה פעם אחת - שהייתי בסופש אצל ההורים עם הילדים. הוא היה לבד בבית ולא ניקה. הכל היה מגעיל. הוא לא הוריד את הזבל - ונהיו בכל הבית תולעים.
כבר נמאס לי. כי אני משקיעה בטיפול עובדת על עצמי - ואין שיפור מצידו.
השאלה אם לחתוך. זה כבר שאלה שאני שואלת את עצמי 4 שנים. וזה מאוד קשה לפרק משפחה. בעיקר מפחיד אותי הפן הכלכלי. שנינו לא מיליונרים. אפילו לא מעמד ביניים. נצטרך לגור בשכירות בנפרד ויהיה לי מאוד קשה להרים את עצמי. היום אני יכולה להגיד שאני נשארת רק בגלל הכסף.
וזה עצוב לי. מאוד מאוד.
היה לי חלום על משפחה, על להקים בית בישראל וזה פשוט מתמוטט נגד עיניי.
גם מפחיד אותי - האם אמצא מישהו טוב יותר ממנו? אולי כל הגברים ככה? ואם לא אמצא? מי ירצה גרושה עם ילדים? אני צעירה .. מרבית בני גילי אפילו לא נישאו .. זה לכוון מלכתחילה לאוכלוסייה של גרושים..
הרבה התלבטויות ...
הכי קשה זה באמת חוסר התקשורת שלו איתי. גם כשהכל טוב ואין מריבות הוא מעדיף את המחשב, הפלאפון, הסדרות, על פניי.. אין מריבות הכוונה שאני לא נותנת לו "פקודות" ו"סינגו'רים" לגבי עבודות בית ועזרה עם הילדים ... אם אני לא מבקשת עזרה או בשפתו "פקודה" אזי הכל בסדר ואין תלונות. אבל גם מצב כזה הוא לא להיט כי הוא מתרחק בדרך אחרת של להיות עם עצמו במחשב, בטלוויזיה, בסדרות ולא לתקשר איתי.
הייתה תקופה שהוא לא רצה לשכב איתי
וכל זה במטרה לעשות לי דווקא כי האלימות שלו זה ההתעלמות ממני וחוסר תשומת לב... למעשה חרם ... זה הכי קשה בעולם.