לנסות את זה? או להשאר עם ההחלטה שלי ולעבור הלאה?

היי אני בן 17 ולפני שבוע יצאתי מזוגיות של שנה. היא הוציאה אותי מהתקופה הכי קשה בחיים שלי ואני הייתי איתה במצבים הכי קשים בחיים שלה - אמא שלה נפטרה אחרי חודשיים שהיינו ביחד וחודש אחרי זה חברה הכי טובה שלה מגיל 0 טסה לטיול מסביבי לעולם לשנה ויצא שאני הייתי הכי קרוב אליה ועזרתי לה לעבור את זה. זה קירב בינינו בטירוף ובמשך 7 חודשים כמעט ולא רבנו אף פעם. היא גרה במרחק של 20 דקות נסיעה ממני ועדיין לא סיימתי מלווה יום אז עד היום הסתדרנו עם הסעות וטרמפים ומוניות אז להגיע היה תמיד קצת מסבך אבל הצלחנו להתמודד וזה גם היה חלק מהחוויה, הקטע הוא שלקפוץ אליה לשעתיים זאת לא אופציה, אם אני בא אליה זה לכמה שעות בגלל המרחק. התחלנו את הקשר בתחילת כתה י׳ ועכשיו אנחנו ביא׳, ופה התחילו הבעיות. נכנסתי לשנה הכי עמוסה בחיים שלי, אני בכתה מדעית וב2 מגמות מדעיות ומסיים ללמוד כל יום בסביבות 16:00 - 18:00 וכשאני מגיע הביתה אין לי זמן לנשום ואני ישר עושה שיעורים או לומד למבחן. ידענו שהתקופה הזאת תגיע וידענו שיהיה קשה אבל לא עד כדי כך, יצא מצב שאני יכולתי להפגש איתה רק בסופשים לשינה והיא בהתחלה לא קיבלה את זה (שנה שעברה היינו נפגשים באמצע שבוע בערך פעמיים ובסופש מדי פעם). הסברתי לה את המצב שלי ושבאמת אין לי אופציות אחרות ולמרות שרוב בסופשים אני צריך ללמוד אני מוותר( מה שלפעמים דפק אותי). עם הזמן כל שבוע התמלא בריבים על למה אנחנו לא נפגשים באמצע שבוע ועל הסברים שלי שאני באמת לא יכול ואין לי זמן( מה שהוסיף לי לחץ ללחץ שכבר היה לי), הקטע הוא שהיא לומדת בבית ספר דמוקרטי והיא לא רגילה ללמוד לדברים וגם חברים שלה לא אז לה יש מלא זמן פנוי להפגש איתי או עם חברים שלה וזה מחרפן אותה שאני כל כך מגזים עם הלימודים. עם הזמן היא גם נהייתה קצת תלויה בי, היא אמרה לי שרק איתי כיף לה ושהיא רוצה להיות רק איתי כל היום וכששמעתי את זה מצד אחד זה היה חמוד בטירוף וחימם את הלב ומצד שני זה עשה לי גם רע לדעת שככה היא מרגישה כשהמצב הוא שאני בקושי יכול להפגש איתה. ככל שהזמן עבר שמתי לב לשני דברים, אני מאבד את החברים שלי בגלל שבאמצע השבוע אני לא יכול להפגש איתם ובסופשים כשכל החברה נפגשים אני נפגש איתה, והדבר השני הוא שככל שהזמן עבר היא התחילה להפגע מזה יותר ויותר ורבנו יותר על זה. לפני שבוע היא בכתה בגלל שאחרתי לה בכמה שעות ובזבזתי מהזמן שלנו ביחד ופה הבנתי שזה כבר מוגזם כמה שהיא נפגעת מזה, הבנתי שבמצב הזה אני לא פנוי למערכת יחסים כזאת וזה פשוט לא מסתדר יותר. באתי אליה הסברתי לה את המצב ושבזמן הקרוב יהיה לי עוד פחות זמן מבדרך כלל ושהחלטתי שאני לא יכול יותר להמשיך (רק אומר שעשיתי לה את השיחות אזהרה האלה אלף פעם ושום דבר לא עזר, זה פשוט היה לה קשה מדי אז היא רבה איתי כל פעם מחדש ואני לגמרי מבין אותה), זה היה בין הדברים העצובים והקשים שקרו לי וזה נגמר לא טוב. אחרי כמה ימים שגם חברות שלה ואפילו חלק מהמשפחה שלה בכו היא התקשרה אלי ואמרה לי שהיא באמת הבינה עכשיו את המשמעות של להפרד לעומת להפגש פעם בשבוע או שבועיים או אפילו שלוש והיא אמרה שהיא מוכנה לנסות הכל כי זה בטוח עדיף מעכשיו. ההתלבטות שלי היא אם באמת להקשיב לה ולהכנס ללחץ הזה ולקחת את הסיכון שהיא שוב תעבור את זה ואפילו גרוע יותר, מצד אחד זה לא הגיוני לקיים מערכת יחסים כשנפגשים פעם או פעמיים בחודש(כי אני גם רוצה לחזור להפגש עם החברים) אבל מצד שני אני אוהב אותה ובחיים אני לא אעבור את מה שעברנו ביחד ולזרוק עכשיו הכל מרגיש פספוס אבל אני גם לא פנוי לקשר כזה נפשית ופיזית ולא מגיע לה לסבול ככה ולהתמודד עם זה שוב. מה לעשות? לנסות את זה? או להשאר עם ההחלטה שלי ולעבור הלאה?