האם הגיע הזמן לחתוך? מתחיל להיות לי קשה לראות עתיד רציני איתו

שלום לכולם,
אני נמצאת בזוגיות כבר שנה וחצי, ואני חיה עם בן זוגי.
כשהכרנו, זו הייתה אהבה ממבט ראשון. הוא בן 26 נכון להיום, אבל לא הרבה השתנה מאז שהכרנו - הוא עדיין גר ועובד בעסק של אמא שלו.
קצת זמן אחרי שהכרנו, הוא הזמין אותי לגור איתו, כלומר גם עם אמא שלו. מכיוון שאני באותו זמן עברתי קשיים עם המשפחה שלי, הסכמתי מייד, ואזרתי מזוודה ועברתי למקום שהוא גר בו, רחוק מהמשפחה שלי והחברים שלי. הייתי בודדה, אבל מאושרת כי הייתי איתו וגם הסתדרתי עם אמא שלו לא רע בכלל.
עד ש.. הגיע המשבר הראשון עם אמא שלו. אמא שלו היא אישה מאוד לא קלה, לא רעה, אבל אמוציונלית מאוד, אגואיסטית ועם נטייה לאלכוהוליזם. היא עברה קשיים בעסק שהיא מנהלת, ובשלב מסוים היא רצתה לסגור אותו ולעבור לחו"ל- תכנית שאני וחבר שלי תכננו, אבל לא היה לנו תאריך מדויק. היא רצתה להצטרף אלינו. אני, שעוד לא למדתי שום מקצוע ולא היה לי מספיק כסף, הרגשתי שזו תהיה טעות ואמרתי שאני לא יכולה לעזוב כרגע, אבל שהם יכולים לעזוב בלעדיי ואני אצטרף אליהם כשאוכל. בן זוגי לא הסכים לעזוב בלעדיי, ופה נוצר השבר.
ראיתי את הפנים האמיתיים של האישה שאני חיה גם איתה. היא התחילה לעשות לי פרצופים ולומר כל מיני אמירות, וחבר שלי היה שותק לרוב, כשהמילים שהיא אמרה לי דוקרות אותי כמו סכין בלב. האמון שלי בה הלך ודעך.
אחרי תקופה מסוימת, שבה ספגתי, הרגשתי שאני לא רוצה לחיות ככה יותר. דיברתי עם בן זוגי, ביקשתי ממנו שנעבור למקום משלנו, מקום קטן, רק לבינתיים עד שנעזוב. והוא אמר לי לא. בלי לחשוב פעמיים.
הבן אדם בן 26, מעולם לא עזב את הבית, מעולם לא עבד במקום אחר שהוא לא אצל אמא שלו, הוא חי במעין בועה כזו והוא מפחד לצאת ממנה אל החיים שבחוץ, גם אם אני לא אהיה שם. הוא אמר לי שאם לא טוב לי, אני יכולה לחזור לאמא שלי. וכך עשיתי. בקרוב אני עומדת לחזור אליה, אל המקום שתמיד תהיה לי בו משפחה אמיתית, שאני יכולה להיות בו אני.
התירוץ שלו ללמה לא לעבור לגור ביחד הוא שמבחינה כלכלית אנחנו לא נצליח לעבור לחו"ל אם נעשה דבר כזה. אני יודעת שזה לא נכון. הרבה עשו את זה לפנינו, כולל אנשים שאני מכירה אישית, אנחנו שניים ואפשר למצוא מקום באמת זול וקטן, אמא שלי אמרה שהיא תעזור לי כספית אם נעבור למקום משלנו. לכן, אני חושבת שהוא מתרץ כי נוח לו איפה שהוא עכשיו, ואני מרגישה שאיכשהו הוא מוותר עליי, במקום לנסות למצוא פתרון אחר, במקום לחשוב קצת על ההצעה שלי, הוא פשוט אומר לי לחזור הביתה. אני יודעת שהוא לא מתכוון שנסיים את הקשר, אבל זה מרגיש כמו וויתור במקום מסוים.
כואב לי מאוד, אבל מתחיל להיות לי קשה לראות עתיד רציני איתו. בגלל שאין לו מקצוע, אין לו שאיפות, אין לו חלומות, רק- לעבור לחו"ל. אין לו מושג מה הוא יעשה ברגע שהוא יגיע לשם. אמא שלו אמרה לי פעם שהוא אחד ששורד, אבל אני יודעת שהחיים הם יותר מרק לשרוד את החודש..
מיותר לציין שהוא לא טיפוס יוזם או דומיננטי. הוא אחד כזה שזורם עם החיים, לא קרתה פעם אחת שחזרתי הביתה וחיכתה לי הפתעה, אמיתית, שהוא חשב עליה והגה אותה כדי לשמח אותי. תמיד היה צריך להגיד לו מה לעשות ואיך לעשות. אנחנו אף פעם לא יוצאים רק שנינו למסיבה או לדייט, חוץ מאירועים מיוחדים - ימי הולדת אחד של השני, ואפילו אז אמא שלו לרוב באה איתנו.
אחרי שנה וחצי התעוררתי והבנתי שאנחנו לא באמת זוג שחי ביחד.. אין לנו באמת מקום משלנו שאנחנו בחרנו ועיצבנו, אנחנו לא מבשלים או הולכים לסופר ביחד, אנחנו שני ילדים שחיים אצל אמא שלו. והוא לא מתכוון לשנות את זה, אפילו שהוא יודע שזה מפריע לי.
אני מפחדת בעיקר לחתוך ולהתחרט על זה יותר מאוחר, אפילו שאני יודעת שההתנהגות והאופי שהוא מפגין עד עכשיו לא מתאימים לי. אני מעדיפה קודם לחזור הביתה, ואז לראות איך הניתוק הפיזי משפיע עלינו, האם הוא יתאמץ יותר ויבוא גם אליי, האם אני אתגעגע אליו, כדי לדעת מה לעשות משם והלאה.
מה אתם חושבים?