אני גרה אצל אמא שלי, עדיין אין ביכולתי אומץ או יכולת לעבור.
ואני לא מתקשרת איתה, היא פעם בכמה חודשים קוראים לי לשיחה על זה שאני בקושי מדברת איתה ורק נמצאת בבית שלה כמו דיירת.
ובאמת עוברים עלי המון דברים די נוראיים, ואני בקושי מצליחה להתמודד עם זה, ואני מרגישה בדיכאון נוראי.
ועדיין אני לא מצליחה למצוא דרך לשתף אותה או לפנות אליה לעזרה.
אני לפעמים אומרת לעצמי- "זהו עכשיו אני אשב עם אמא לשיחה ואשתף אותה" אבל אז במהלך השיחה אני משתפנת ופשוט הולכת בלי לומר כלום.
אני לא מסוגלת אפילו להסביר לה שאני צריכה ללכת לפסיכולוג ואני צריכה עזרה בלמצוא אחד.
וכשנסיתי להתחיל ללכת בלי לשתף את אמא שלי, אז הפסיכולוגית כל פעם שאלה אותי מחדש אם אני יידעתי את אמא שלי שאני מגיעה אליה- זה גרם לי להרגיש רע ועזבתי.
זה מרגיש כמו מבוי סתום ואני לא יודעת איך להתגבר על זה.
אני מפחדת שאמא שלי תשפוט אותי, ושבכלל לא אכפת לה כי היא אף פעם לא שואלת בכלל איך אני מרגישה ולדעתי היא מבינה שמשהו עובר עלי אבל פשוט מתעלמת מזה.
מה כדאי לעשות? לוותר על זה וזהו? לחכות שאעבור דירה והקשר יתנתק איתה לחלוטין?...
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- מדורים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות
הוספת סרטון מ-YouTube
כתיבת עצות בקלות ובמהירות
מעקב אחר הדירוגים שהתקבלו לעצות שלך
מעקב אחר העצות שכתבת והתגובות שהתקבלו
ניהול התראות חכמות לתכנים שכתבת ושתרצה לעקוב אחריהם
ללא צורך בכתיבת פרטייך האישיים בהוספת עצות ותגובות
2025