זה באמת החיים שלי? למה אני משקרת לאנשים שאני אוהבת?

לפעמים אני עוצרת וחושבת מה קורה לי? האם זה באמת החיים שלי? למה אני משקרת לאנשים שאני אוהבת? למה אני משקרת לאנשים שמסביבי? אמנם זה שקרים לבנים אבל עדיין שקרים..
האמת היא שאני מפחדת לאכזב אני מפחדת לא להיות מי שכולם מצפים שאני אהיה אני מפחדת להיות מי שאני שלא יקבלו אותי מפחדת להיות עצובה ופתאום אני אגלה שאין אנשים סביבי שכולם ברחו..
אני ילדה מלאת פחדים וחששות כמו של ילדה בגיל ההתבגרות
בשאלה הקודמת שלי כתבתי שעברתי תקיפה מינית השנה זה כבר לפני כמעט שלוש שנים כתבתי בשאלה שאני לבד בזה כי אמא שלי לא מאמינה לי וכי אני מפחדת מהתגובות של החברות והייתי מאוד מתוסכלת השאלה נכתבה לפני כמעט חצי שנה התבגרתי מאז השתנתי דברים השתנו אבל הפצע הזה לא, אני מרגישה שחברות שלי לא מצפות שאני אהיה כזאת מתוסבכת, הן רוצות שאני אהיה ילדה נורמלית, ילדה שלא עברה הטרדה מינית, ילדה שאין לה בעיות בבית, ילדה שכל יום רבה עם אמא שלי ובורחת מהבית, ילדה כזאת שאין לה צרות, ילדה שלא צריכה לעבוד בשלוש עבודות בשביל להרוויח כסף כי להורים שלה אין, ילדה כזאת שאין לה חמש אחים שהיא צריכה לפעמים לשמור עליהם או לדאוג להם כי זה התפקיד של ההורים.
אבל אני לא כזאת אני לא ילדה נורמלית אני לא כמוהן, עברתי תקיפה מינית ויש לי בעיות בבית, המון בעיות ואני כל היום רבה עם אמא שלה והמון פעמים בורחת מהבית, אני ילדה כזאת שכן יש לה צרות וכן צריכה לעבוד בשלוש עבודות כי להורים שלה אין כסף להביא לה והיא רוצה להיות ילדה נורמלית היא רוצה שיהיה לה מה שיש לכולם אני רוצה שיהיה לי מה שיש לכולם, יש לי חמש אחים שאני צריכה לשמור עליהם ולדאוג להם למרות שזה התפקיד של ההורים.
אני לא ילדה נורמלית כמו כולם אני שונה ולפעמים כואב לי ומתסכל אותי להיות כזאת, אני רוצה להצליח בדברים שאני עושה, אני רוצה שיראו אותי, שיראו שאני קיימת. אבל לפעמים אני בלתי נראית לא מתייחסים אליי לא מקשיבים לי כי פשוט לא רואים אותי וזה הכי כואב לי ומתסכל אותי שבגלל כל זה אני צריכה כל יום מחדש כל בוקר מחדש לקום לשטוף פנים ולצחצח שיניים ואחרי זה ישר לשים מסיכה של חיוך של ילדה שטותניקית כזאת שקצת מעלימה עין ומשחקת אותה מטומטמת ולפני השינה להוריד את המסיכה הזאת כל יום מחדש לשים את המסיכה הזאת ולהוריד אותה וזה מייאש זה מתסכל.
ומשהו יותר עצוב שלפעמים המסיכה נופלת לי וכן רואים קצת את הפרצוף האמיתי שלי פרצוף מלא בכאב רואים את הכאב בעיניים רואים את הדמעות שגרות בעיניים ולא מסוגלות לזלוג משם רואים את המבט שצועק לעזרה ויותר עצוב שאנשים לא מסתכלים והאמת היא שאני לא יודעת מה יותר עצוב זה שאנשים בוחרים שלא לראות או זה שאנשים לא רואים לא מסתכלים מה קורה סביבם. אז אולי למישהו אחר יש תשובה לשאלה שלי?
זה נחמד להיות פה בשביל מישהו ולתת לו עצות אבל מה אם ליישם את זה באמת ולשים לב יותר לסביבה שלנו ושלאנשים נופלת המסיכה אז להסתכל להם בעיניים בכאב שבמבט שלהם צריך אומץ בשביל זה צריך להעז ורוב העולם לא מעז רוב העולם חי בפחד, פחד להתמודד עם מה שקורה או עם מה שיקרה, אז אולי אני ילדה בת 17 אבל אני יותר אמיצה מאמא שלי או מהמורים שלי בבית ספר או מהמדריכים שלי בתנועת נוער שאני נמצאת בה, אז אולי אני בת 17 אבל עברתי ואני עוברת דברים שגורמים לי להיות הרבה יותר מילדה בת 17 שגורמים לי להתנהג ולראות דברים הרבה יותר מילדה בת 17