אלוהים אולי ״בירך״ אותי ביופי (אני יכולה לנקוף את זה לזכותי), אבל מה זה שווה אם האופי שלי מזעזע.
אני הבן אדם הכי משעמם ושגרתי שיש, לא אומרת את זה מתוך הערכה עצמית נמוכה אלא מזה שאני פשוט מודעת לעצמי.
אין לי איזשהם חוויות שאני יכולה לספר לאנשים (חוץ מזה שהסיפור חיים שלי דיי טראגי), אין לי נושאי שיחה.
גם אם יש לי משהו כן מעניין לספר אני לא יודעת איך להסביר/להתבטא/להעביר את הסיפור, אני פשוט גרועה בזה.
כשאני מדברת עם אנשים אחד על אחד המוח שלי יכול להיות בבלאק אאוט מוחלט, כשאני מדברת עם אנשים אני תמיד מנסה לכסות את השתיקה המביכה כמה שיותר ויוצא שאני סתם מדברת שטויות.
זה לא קשור ללחץ או לחרדה חברתית זה קורה לי גם כשאני נינוחה וזה פשוט מעצבן.
אני בצבא, יש לי חברים שאני אוהבת והם אותי אבל אני מרגישה שאני תמיד אשאר בודדה ורווקה בגלל זה.
גברים יצאו איתי בעבר כי החיצוניות שלי מצאה חן בעיניהם אבל כשהם גילו את האופי הם ברחו. היה לי גם חבר שהחזקתי איתו חצי שנה אבל הרגשתי שהוא יוצא איתי נטו בגלל החיצוניות אז נפרדתי ממנו.
כל מה שאני רוצה זה לפתח את עצמי, לפתח תחביבים, לפתח כישורים אבל אין לי מושג איך.
מה גם שאני בצבא עם יציאות של 10/4 אז ככה שאין לי זמן לדברים האלה (משתחררת עוד חצי שנה) -
מה לעזאזל עושים במצב הזה?
(חלק מהאנשים אומרים שכיף איתי, שסתלבט איתי ושאני מעניינת אבל אני לא מרגישה שאני ככה עם כולם.)
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות