לא רוצה לחיות, לא רוצה להיות קיים, מה לעשות?

החיים התחילו להתדרדר באופן משמעותי מגיל 14.
כל החיים שלי הופלתי לרעה ע״י החברה, מגיל 14 המחנכת שלי פשוט הכשילה אותי בכל מקצוע ושמה אותי בכיתה של כל הילדים הבעייתיים וגרמה לי פשוט לנזק, שמה אותי במגמה שלא רציתי למרות שהיה לי את הציונים ולא נתנה לי את החופש וההכוונה. ההורים שלי הם הורים סך הכל טובים אך מאוד אדישים ואני בתור ילד לא הבנתי מה קורה... אחרי כמה שנים של סבל ודיכאון הגעתי לצבא למקום מכובד בחיל האוויר וכבר אחרי כמה שבועות המפקד שלי החליט לעשות רק לי את החיים גיהנום לרדת עלי ולתת לי משימות שלא קשורות לתפקיד שלי. חשבתי שאולי יפתח דף חדש אך לא זה נראה כמו עוד חדר בגיהנום, אחרי שנה עשיתי הכל כדי לצאת משם והצלחתי רק שהגעתי לעוד שלב מעיק בשרשרת הצבאית ופשוט עבדתי על אוטומט נתתי לכולם להתעלל בי קצינים קבע וסדיר כולם פשוט ירדו עלי השפילו אותי ותמיד הסתכלו עלי מוזר ובראש הייתי במקום אחר(פה כבר אבד האמון שלי באנשים). הייתי שם כל בוקר ״מסכה״ כדי להעלים את עצמי מהעולם לתקופה הזו.
אחרי הצבא הסתגרתי שנה בבית כמעט בלי לצאת מיטה->מחשב->מיטה. אחרי שנה של כלום מצאתי עבודה שהאנשים בה קצת הסבו לי שמחה אך לא להרבה זמן והופ אחרי שנה של עבודה ראויה לשבח לפחות מבחינתי המנהל לוקח אותי לשיחה משום מקום ומתחיל להמציא סיפורים ומצאתי את עצמי מפוטר בלי המלצה ורק שיחות נזיפה כמו שאיחרתי פעם אחת (בשנה שלמה!!!) 5 דקות וגם לא באשמתי כי הייתה תאונה והמנהל הזה אמר שהוא לא כותב לי אפילו המלצה , מיותר לציין שאף אחד לא שמר איתי על קשר ... 10 חודשים קדימה (בבית במיטה) מצאתי עוד עבודה ועוד פעם היה טוב וחזר לי החיוך על הפנים עד שהגיע מנהל חדש שמירר לי את החיים השפיל אותי מול כל הצוות ושיקר במצח נחושה כי לא באתי לא טוב בעין כי אני הייתי בין הכי טובים במה שעשיתי אך בשבילו הייתי מכשול והוא שיחק לי במוח ברגשות ועוד פעם במעגל החברתי. אז זהו הגעתי לגיל 28 בלי תואר בלי עבודה חוסר אמון מוחלט בחברה וסלידה מאנשים. אני הייתי מהאנשים האלה שהם סוג של חבר של כולם ואוהב את כולם אבל לא באמת חבר של אף אחד שכל בוקר שם את ה״מסכה״ ויוצא מהבית עם חיוך מזויף.
כבר 11 חודש שאני לא מוצא עבודה כי אף אחד לא יורק לכיוון שלי בכלל.
לא הזכרתי בכלל את חיי האהבה, היה לי רק מערכת יחסית אחת שהבחורה שהייתה לצידי במשך שנה וחצי רק ניצלה אותי ואת הטוב שהיה לי (גיל 23-24) שנה וחצי יצאתי איתה ולא קיימנו אפילו פעם אחת יחסי מין.
נתתי לה הכל את הלב שלי את כל הרומנטיקה והחום הכלללל את כל האהבה שלא קיבלתי בחיים אבל כנראה היא הייתה כמו עוד אחת מהאנשים המתעללים פשוט דרגה אחת קדימה.
אז נותרתי לבד עוד רגע בן 29 כבר בבית 11 חודש בוכה כל יום ומייחל לעצמי סרטן או משהו בסגנון ההורים שלי עדיין אדישים או מציבים לי רף גבוה מידי בלי באמת להתעניין בי ובחיים שלי.
לא רוצה ללכת לרופא/להכנס למערכת המאכזבת של בריאות הנפש
אני לא רוצה למות או משהו כזה פשוט לא רוצה להיות קיים יותר.
החברה פה פשוט רמסה וגרסה אותי. מה אדם במצב שלי אמור לעשות???