היי אנשים,
אני וחבר שלי חצי שנה ביחד. הוא גדול ממני בשנה, בן 16, והוא הקשר הראשון שלי- הנשיקה הראשונה, האהבה הראשונה- הכל.
אני אוהבת אותו, הוא אדם טוב ומקסים, מוצלח ויפה מבפנים ומבחוץ.
תמיד הייתי לבד. התרגלתי פחות או יותר. כשהייתי ביסודי היו עושים עליי חרם והייתי העוף המוזר של הכיתה.
כשהכרתי את חבר שלי קיוויתי שזה יפחית מהבדידות, אבל זה לא..
אנחנו גרים עשרים דקות נסיעה זה מזו, לא מתראים בתדירות גבוהה לאחרונה עקב אילוצים שלו, ואני מרגישה לבד.
יש לו המון חברים. כן, גם ידידות.
עם החברים הבנים שלו אני מסתדרת והם מתנהגים אליי סבבה, אבל ידידות שלו? אפילו לא שלום.
לפני חודשיים בערך הלכתי איתו לאיזו ישיבה בערב אצל אחת הידידות שלו.
החברים שלו אמרו לי שלום, אבל אף לא ידידה אחת.
ניסיתי לשדר קלילות ונחמדות, חייכתי למרות שמבפנים רציתי לבכות וללכת משם.
אני באמת מנסה להתחבר אליהן, אבל הן לא משתפות פעולה ואני הרי לא יכולה להכריח אותן לדבר איתי..
אני תמיד חושבת על מה יקרה אם ניפרד. הוא יחזור לחיים שלו, למשפחה ולחברים שלו, הוא מדריך אז הוא הרבה יותר עסוק ממני.
אני אשאר לבד.
אני לא בקשר משהו עם המשפחה וחברים אין חוץ מחברה אחת ללימודים שמעבר לבית ספר אין בינינו קשר.
הוא יוצא הרבה עם החברים בערבים ואני נשארת לבד בבית, רואה סטוריז וקצת מקנאה אבל משתדלת לפרגן ככל שניתן.
הוא מודע למצב החברתי שלי אבל הוא לא יכול לעשות עם זה יותר מדי..
לגיטימי להרגיש לבד? קיוויתי שהוא יוכל להקדיש לי קצת יותר זמן, מקסימום לדבר בטלפון..
אבל תמיד יש משהו חשוב יותר, והם בין המשימות החשובות שלו.
אני אוהבת אותו ורוצה שיהיה מאושר, אבל מרגישה לבד לאחרונה בצורה שלא הרגשתי אף פעם בתקופה שאנחנו ביחד.
זה בר תיקון?
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות