עברתי משהו מזעזע ולאף אחד לא אכפת. מישהו יבין אותי?

היי
לפני שנה בערך נכנסתי לכלא 6 (כלא צבאי), בערך ל11 יום על השתמטות של פחות מחודש.
בכלא הייתי במצב גרוע, אחרי שחיקה בעבודה (משרה מלאה), בדיוק נפרדתי מהחבר הראשון (היינו בערך חודשיים וגם לא בדיוק), הייתי אז בתולה, הוא מוסלמי ערבי (אתאיסט), לא שכבנו אבל עשיתי בשבילו דברים מיניים, כן אהבתי אותו ושמחתי שסוף סוף מישהו מתעניין בי.
לא משנה בכל אופן נפרדנו נכנסתי לדכאון בזמן העבודה, ואז התפטרתי ויום אחרי זה הסגרתי את עצמי בבקום והכניסו אותי לכלא.
היה באמת זוועה, בכיתי (אני ממש לא בן אדם שאי פעם בכה עד אז, חוץ מכשהייתי ילדה), נכנסתי להתקפי חרדה, בקיצור הרגשתי נורא, כשהייתי קטנה דמות קרובה במשפחה שלטה בי נפשית ופיזית (לא מינית) וככה הרגשתי וצפו לי רגשות מודחקים.
כתבתי יומן באמוציונליות, בתור אתאיסטית התחלתי להאמין קצת באלוהים ולהתפלל ולכעוס אפילו שהביא אותי למצב הזה, בקיצור הרגשתי זוועה. לא יצאתי מזה הרבה זמן. וזה לא הכל בכלל.
חודשיים אחרי שהשתחררתי מהכלא נכנסתי לבית משוגעים למחלקה סגורה למשך שלושה חודשים.
מה שהיה לפני זה בפני עצמו בעיניי חוויה מטורפת. התחלתי להיות פרנואידית באופן מטורף, פחדתי מכל דבר, חשבתי שהאקס הערבי רודף אותי (הוא לא עשה לי באמת שום דבר רע, אבל כן הרגשתי רע כשעשינו דברים, אני פשוט בן אדם שלא מתלונן ולא חושף ממש כשלא נעים לו), הכל התבלבל לי בראש וזה סיפור מורכב שאפילו שבועיים רצופים לא יספיקו לי לדבר עליו.
יום לפני שהתאשפזתי בכפייה (הקופת חולים שלחה אותי לבית חולים לבריאות הנפש), ברחתי מהבית כי חשבתי שבן זוג של אחותי מנסה לרצוח אותי ואותה ואת כל המשפחה שלי, או לחטוף אותי לכפר ערבי (הוא לא ערבי) ביחד עם הערבי שהייתי איתו, בקיצור היו לי בראש 1000 סיפורי פרנויה שלפעמים סותרים אחד את השני אבל האמנתי 100 אחוז באמיתם. זה היה התקף פסיכוטי, כנראה מסטרס אלכוהול וסמים (אחרי הכלא הרגשתי כמו בן אדם מת, או לפחות בפוסט טראומה), אני בן אדם של חופש וקשה לי להנעל במקום.
אבל מה שעברתי בבית משוגעים היה פשוט מטורף. אין לי איך להרחיב על זה יותר מדיי, אבל על קצה המזלג פשוט המצאתי סיפורי פרנויה ולא דיברתי על זה כי פחדתי שיהרגו אותי.
הייתי בטוחה שרצחו את המשפחה שלי למרות שחלקם באו לבקר, הייתי בטוחה שכל בום שאני שומעת מהרחוב עוד מישהו שאני מכירה מת, הייתי בטוחה שאנשים מחליפים גוף בעזרת מחשב, הייתי בטוחה שאונסים אותי כל לילה, הייתי בטוחה שאנשים נכנסים אליי לחדר במצב שהמחשב מסתיר אותם והם שקופים ואז עושים לי מה שהם רוצים, היו פעמים שהרגשתי תחושה פיזית כשאין אף אחד כאילו הגוף שלי נמצא במצב סקס (עדיין הייתי בתולה אבל הרגשתי כאילו האקס נכנס דרך המחשב הפך להיות שקוף ואנס אותי), חשבתי שאבא שלי רוצח את המשפחה ואז אח שלי ואז חשבתי בכלל שאני מתה. בקיצור זה כל כך מורכב מסובך וארוך שאין מצב שאעביר את זה במילים, ותמיד חברים אומרים לי שאני לא יודעת לספר סיפורים מעניין.
בקיצור הייתי שם אשכרה חולת נפש. אחרי זה גם הייתי במחלקה פתוחה והרגשתי יותר טוב, כל הזמן הייתי מטופלת בכדורים פסיכיאטרים, אחר כך נכנסתי לדיכאון (זה אוטומטי אחרי התקף פסיכוטי), פשוט לא ידעתי מאיפה כל זה בא אליי ולא הכרתי מצב כזה, לא ידעתי שזה קיים ושדבר כזה יכול לקרות, אז האמנתי בכל הדמיונות שווא שלי וחשבתי שמנסים לרצוח אותי, שחטפו אותי, שהיקום שולח לי רמזים בכל דבר קטן.
לדוגמה קראתי ספר והייתי בטוחה שהתוכן שכתוב בו רלוונטי לחיים שלי בצורה ישירה- או משהו על מישהו קרוב אליי, או נבואה, או פקודות.
זאת היתה מחלקה של ילדים ונוער והייתי כמעט היחידה ש18+ שם, לא התחברתי שם עם אף אחד כי הייתי מנותקת, מפחידה, פרנואידית, ולא קשורה לעולם אז לא יכולתי לתקשר עם אף אחד. פעם חשבתי שאני צריכה לרצוח מישהי או שהיא רוצחת אותי, כי שמעתי דיבורים מבחוץ של אנשים ופשוט אכלתי סרט על כל מילה, מזל שאני לא רוצחת אבל פשוט הייתי מולה במיטה בחדר והסתכלתי עלייה כל הלילה כמו מטורפת וחיכיתי שתתעורר. בקיצור אני לא יכולה לתאר את רמת החרדות והסיפורים המוזרים,
אבל אני מרגישה כאילו אף אחד לא היה שורד לקרוא עד לכאן וזה לא מעניין אף אחד.
אני מרגישה שאני צריכה לדבר על זה כי כשאני מדברת אני נזכרת בעוד סיפורים שבעיניי מעניינים (ברור כי הם מהעיניים שלי) ואז נזכרת בפרטים שהדחקתי וזה עושה לי טוב.
אבל כשאני מתחילה לדבר על זה עם חברים אני רואה שזה לא מעניין אף אחד, אף אחד לא מתעניין, שואל, אפילו פעם אחת נכנסתי לרבאק אמוציונלי וכתבתי במשך שעה (בשביל עצמי, כי התחילו לצוף לי זכרונות ששכחתי ורציתי שיהיה את זה בכתב כי בעיניי זה יכול להיות אחלה ספר או סרט אימה) למישהו שהיה יזיז שלי והוא פשוט אמר לא רוצה להגיב על זה ולחצתי קצת ושאלתי מה הוא חושב, והוא אמר זה מצחיק אותי. כאילו הוא היה אדיש לזה לגמרי ולא לקח ברצינות וממש נעלבתי. כי בשבילי זה הסיפור הכי מטורף בחיים שלי, לא מכירה אף אחד שעבר משהו דומה, מה שראיתי בעיניים שלי וחשבתי עליו ועשיתי ועברתי זה מטורף עבורי, ואף אחד לא מתעניין, לא שואל, אפילו כשאני מספרת להם את זה בלי לשאול אותם או דוחפת סתם לשיחה הם פשוט כאילו מתרחקים מהנושא הזה, אני מניחה שזה מציג אותי באור שלילי וחולה נפש, אבל עם כל המילים שנתנו לי לכתוב כאן אני גם חייבת להגיד שאני מרגישה עכשיו דיי מצויין ואין לי שום מחלה נפשית טפו טפו טפו. אבל זה לא עוזב אותי. אני נזכרת בזה כל יום, בימים טובים פחות בימים רעים בוכה בהתקפים, לפעמים לפני השינה פשוט עולים לי סרטונים לראש, להיות 24\7 חודשיים במקום שאין לך בו חברים, אתה לא אוכל מהחרדות ששמים לך רעל באוכל, אתה מפחד מהצוות הערבי כי חושב שהם חטפו אותך, בטוח שהאחים אונסים אותך כל לילה, שרוצים לרצוח אותך,
אפילו נעלו אותי בחדר בידוד כמה פעמים כי הייתי אגרסיבית (בגלל פחד אבל לא משהו רציני), אני נהיית אמוציונלית כשאני חושבת על הנושא הזה וזה לא עוזב אותי, כל שנייה נפתחת לי בזיכרון תיבת פנדורה חדשה, נזכרת בעוד מבט, בעוד סיטואציה שחשבתי שאני מכשפה ושולטת על אנשים, לסיטואציה אחרת שחשבתי ששולטים בי דרך השלט של המחשב, לסיטואציה שחשבתי שכל ילד שמאושפז שם זה מישהו מהחיים שלי שהמחשב עשה לו טרנספורמציה והם אנשים שאני מכירה מקרוב ומשפחה שמאושפזים איתי, עברתי טיפול משפחתי אישי וטראומתי אינטנסיבי בחודשיים, כל החיים חלפו לי מול העיניים, הרגשתי אשמה על אנשים קטנים מהחיים שלי שהכרתי ממזמן, הרגשתי אשמה בכללי על הכל, וכעסתי, ובכיתי, ופחדתי, וחשבתי שאסור לי לדבר או שאמות, עכשיו אני נזכרת גם שהייתי בטוחה שהאקס שלי עכשיו גר בבית ושוכב עם אחותי, ואז רצח אותה ואונס את אמא שלי, וכולם מחליפים גוף בקיצור אין מצב שמישהו הגיע לפה אבל זה משוגע מבחינתי! אני חייבת לפרוק את זה, ככה אני מרגישה.
ואף אחד לא מקשיב, ואני מרגישה בודדה עם הסיפור הזה, ויש לי את התמונות בעיניים וזה לא נושא שסגור לי, בחיים לא ישבתי שם וצחקתי, בחיים לא חייכתי שם, בחיים לא נהניתי מהחברה כמו שאחרים נהנו שם, לא השתתפתי בפעילויות הייתי בדיכאון ואני דיי בטוחה שהייתי במצב הכי קשה ופסיכי שם. זה היה כל כך אינטנסיבי. אפילו הזכרונות מעלים בי דמעות. פשוט בדברים הקטנים זאת הייתה חוויה משוגעת ואי אפשר להתחיל לספר את זה לאנשים, אף אחד לא רוצה לשמוע שבן אדם מדבר על עצמו בסולו.
קשה לי עם זה לבד, אני לא אשקר. זה יושב לי על הגוף ועושה לי לחץ ומיגרנות, יש לי הרבה פעמים סיוטים בלילה וחלומות מוזרים, לפעמים קשורים, בדרך כלל חלומות רעים.
אני נשארת בודדה עם הזכרונות שלי ולא רוצה להעיק על אנשים וליפול עליהם פתאום עם זה, בכל זאת השתחררתי משם במרץ השנה,
אני מפחדת להיות במערכת יחסים עם גבר ולספר לו את זה, ומפחדת גם לא לספר.
או שהוא יברח ויחשוב שאני שרוטה (זה מובן), או שיכאב לי להסתיר דבר כזה ולא לדבר איתו על אדם קרוב.
מאוד כיף לי לשמוע דעות של אחרים, אני מעריכה כנות גם כשהיא כואבת, אבל כשבאה ממקום טהור וטוב.
ממי אני אוכל לקבל תשומת לב והקשבה ועניין? מבלי להכביד?
אי פעם אוכל לספר את זה למישהו ולצפות שלא ירד לו ממני, שלא יסלוד, יפחד, או יחשוב דברים שליליים?
למדתי המון מכל השנה ומשהו האחרונה. התפתחתי התאזנתי והבנתי הרבה על העולם.
הבדידות האינטנסיבית גם גרמה לי לרצות לקבל קצת מגע, אז אחרי המון שנים של פחד מסקס עשיתי את זה לפני חודשיים.
כן התפתחתי אבל זה לא עוזב אותי, אני יודעת שזה עניין של זמן אבל לדעתי זה סיפור שלא אמור להישכח, זה צריך להיכתב איפשהו ואפילו שילמדו אותו, כדי שיזהרו לעשות את הטעויות שלי, שישימו לב לרמזים שלפניי, שיהיו מודעים שזה קיים, ושידעו שסמים אלכוהול וסטרס זה מסוכן. וגם שלא ישתמטו :P
בכל אופן, מישהו כאן יכול להזדהות עם סיפור כזה? מישהו יכול להבין ולקבל אותי? מישהו יכול לכבד אותי בתור בן אדם ושאינפורמציה כזאת עליי לא יזיז לו כלום על הפרספקטיבה והערכה כלפיי? מישהו יוכל להקשיב ולהנות מהסיפורים האלה?
כי נמאס לי כבר להתקע עם זה לבד ולא לקבל שום אמפתיה.