יחסים עכורים עם אחותי כבר כמה שנים, יש לזה סיכוי?

זה יותר פריקה מאשר שאלה, למרות הכותרת כי אני לא מאמינה שיש אפשרות לשינוי ,אבל אשמח לתגובות ממי שרוצה לכתוב לי.אולי תתנו לי סיבה להאמין אחרת..בכל אופן, אני ואחותי גדלנו בבית דתי ,עדיין גרות אצל ההורים, עם הפרש של שנה זו מזו. מצד אחד קיבלנו הרבה בחיים - הורים סבלניים ומלאי אהבה , יציבות כלכלית שהפכה את חיינו למאוד נוחים כי זכינו בחדרים נפרדים , מורים פרטיים ,כלבת מחמד ועוד כאלה מתנות ומצד שני, לא הצלחנו להתחבר באמת.. היינו רבות על דברים טיפשיים, כמו כל האחיות , אבל משהו באישיות הקשה שלנו הקשתה עלינו לסלוח ולשכוח, גם כשבגרנו עוד שמרנו טינה אחת לשנייה על כל מה שעשינו בעבר. בגלל שאחותי הייתה האמצעי היחיד שלי להשוואה בבית מגיל קטן תמיד ראיתי בה את התאומה המוצלחת שלי כי הא הייתה כל מה שאני לא הייתי וקיבלה דברים שלא קיבלנו מבחינת כישרונות ומראה - היא הייתה הפלפלית הססגונית , מסמר הערב בכל אירוע משפחתי בעוד אני הייתי החולמנית והביישנית ,הפחות יפה וכ'ו. לא הצלחתי לסלוח לה גם מכיוון שתמיד הייתי "החלשה" בקשר,תמיד הייתי זו שבאה להתנצל כדי שהיחסים ישובו לשגרה רגועה עד הריב הבא,שתמיד הגיע במקדם או במאוחר ומתי שהוא התחלתי לשנוא את זה שהיא אף פעם לא תתנצל ותודה בטעותה וכשעשתה זאת,זה בגלל משהו קיצוני שעשתה - הכתה אותי או פגעה בי באופן שפל נגיד מול אנשים. אני למדתי את הגמישות הזו והיכולת להתנצל מאבא שגם הוא,אתם יכולים כבר לנחש , החלש בקשר הזוגי שלו כי לפי דעתו, זה החוזק האמיתי וצריך להיות חכמים בקשר ובלה בלה בלה עכשיו, אם נסתכל על ההווה , שוב, אותם יחסים בעייתיים אבל היום בניגוד לפעם הם לא על נקודת רתיחה אלא הפכו קפואים. פשוט הקפאנו את הקשר למשך כמה שנים , כאנחנו עדיין גרות באותו בית למרבה הצער והאבסורדיה כי קלטנו שזה עדיף ..אתם קולטים? אין סיבה שזה יקרה ובכל זאת זה קרה. לפעמים אני מדמיינת שאני והיא ניצבות מול אויב משותף ונהפכות לצמד בלתי ניתן לשבירה או שאנחנו שורדות יחד איזה אסון ומוצאות שזה רק אנחנו מול כל העולם (לשבור את הקרח דגדג לי באותה נקודה) אבל למרות זאת, איבדתי תקווה.. אני מרגישה שהפנטזיה מתה, שבאיזה שהוא מקום ,אין לי אחות בכלל, אלא מישהי זרה שאני לא מכירה שפשוט חיה איתי בבית..ואולי אני אשמה בזה , בחלקי, אבל היא כל כך לא יודעת להחזיק קשר ולהיות מכבדת שזה פשוט בלתי אפשרי מצידי לתת לה ניסיונות חוזרים כשהיא פוגעת בי פעם אחר פעם. אם אתם זקוקים לדוגמאות יש לי מלא - היא מלשינה להורים שלי על דברים שביקשו ממני לעשות ושכחתי (כן, גם היום),היא יורדת על בחירת הלבוש שלי ועל הבחירות האחרות שלי בחיים (אם דיברתי עם מישהו באפליקציה והיא ראתה וחשבה שזה לא יצליח היא טרחה לציין שזה בגלל המראה סוג ג שלי אז -תבחרי מישהו אחר להתחיל איתו), היא מדברת מלאאא באירועים חברתיים וכששואלים אותי שאלות על עצמי היא מיד מחזירה את נושא השיחה אליה, כשאני שוכחת מפתח לבית שזה לא קורה הרבה, והיא צריכה לקום לפתוח לי היא צועקת עלי וכשלה שזה קורה אני רק מבקשת ממנה שתזכור לקחת מפתח לפעם הבאה (בצורה מכובדת) , הייתה תקופה שהיא החליטה מיוזמתה לא לדבר איתי כעונש שהכאבתי לאמא כי החלטתי שיש משהו הלכתי שאני לא רוצה לשמור עליו והיא לקחה את הצד של אמא והחליטה להכניס את זה ליחסיי איתה במקום להשאיר את זה בחוץ כי אין לזה שום קשר אלינו והיחסים שלנו דווקא היו טובים באותה תקופה וכ'ו.. היא גם הפכה לסנובה בגלל הדברים שהיא השיגה אותי בהם , כשאני , חולמנית שכמותי , בגלל לא חשבתי שיש להיכנס לתחרות בגינם.. לאט לאט נגררתי למלחמה הסמויה הזו והיא מביאה אותי להרגיש שגם בזה נכשלתי , כי לה יש כבר תואר ועבודה ורישיון נהיגה ומכונית שאבא שלי קנה לה ועם הכסף היא מטיילת בעולם וכשהיא חוזרת מכל מיני טיולים והיא במצב רוח טוב היא מביאה לי מתנה קטנה ולא מבינה למה אני קרה אליה..ולי כבר קשה להעמיד פנים שהכל בסדר ושאם היא נחמדה היום, מחר היא לא תתפרץ עלי ותטיח בי את כל מה שהיה בעבר . כן, גם אני לא טלית שכולה תכלת והייתי מרגיזה אותה בילדות בלי כוונה . הייתי ערה עד שעות מאוחרות ועושה לה רעש (לא בכוונה,אני פשוט ציפור לילה ) או לא הייתי באה לקידוש בערבי שבת והיא הייתי קוראת לי הנוטשת המשפחתית ,כופאת וכאלה.. כן,גם לי יש מה לשפר ואיך להשיב את היחסים למצב יותר טוב אבל כרגע אני לא רואה את עצמי או אותה מגיעות לזה, עם כל הצער.. הדבר היחיד שנותר לי כרגע הוא לקוות שהיא תרד מהארץ כי זה החלום שלה וזהו. עדיף ככה.
תודה שקראתם..