קשה לי עם חמותי, איך אפשר לגרום לה להתבכיין פחות?

אמא של בעלי לא עובדת מגיל צעיר, היא עקרת בית.
מבחינתה היא לא מבינה למה למשל חברה שלה עם ילדים והלכה לעשות תואר שני במקום להקדיש את עצמה למשפחה, והיא רואה בזה ממש אסון, וכך היא מציגה את זה בפני בעלה וילדיה.
דיברנו פעם על אישה מבוגרת שהיא מכירה שהלכה ללמוד בגיל 60 מקצוע מאוד יוקרתי, והתגובה שלה הייתה "היא עובדת בזה רק פעם בשבוע..למה ללמוד את זה..בגיל כזה צריך ללמוד תפירה"

זה מעצבן כי אני הכי לא כזו, כבר בצבא רכשתי מקצוע שאני עובדת בו כבר 7 שנים, סיימתי לימודים באוניברסיטה ועכשיו אני מתחילה תואר נוסף..אני הכי בעד ללמוד, להתפתח.. לעשות משהו עם עצמך. לקום בבוקר, להתלבש, לצאת לעולם ולהגשים את עצמך. גם בנאדם ללא השכלה או משהו מיוחד ביד שקם בבוקר והולך לעבודה כלשהי ועושה משהו עם עצמו, זה מבורך, הוא מתקדם, מתפתח, יש לו שאיפות.
הוא נושם אוויר צח ומרגיש טוב עם עצמו.

זה נורא מפריע לי כי היא בעצם סוג של מראה לבעלי שזה לא תקין להמשיך ללמוד ולהתקדם, ושאיזו אמא טובה היא שהיא הקדישה את עצמה לילדים ולמשפחה, כשההפך הוא הנכון, היא פשוט תכננה את זה כך, שהיא תשב בבית, והיא תציג את תמונה של תראו איזו טובה אני, הקרבתי את חיי למענכם, וזו ממש לא הקרבה, זה לא משהו שקרה מכורח הנסיבות, זה פשוט משהו שהיא כיוונה שיקרה.

כל דבר שקשור להשכלה, התקדמות, התפתחות, עשייה, לא מדבר אליה ואפילו מפחיד אותה.
היא סוג של מפחדת לצאת לעולם החיצון ולעשות דברים שכל אדם נורמטיבי עושה.
השאיפה שלה זה להעיר את בעלה והילדים בבוקר, להכין להם אוכל ולעשות להם את הסידורים.
היא לא מבינה למה אני לא מכינה אוכל לבעלי לעבודה, כאילו שהוא איזה אפרוח מסכן ורעב שלא יכול להסתפק באוכל שמספקים לו בעבודה, ואני חושבת לעצמי אלוהים ישמור, כמה שהיא לא מבינה מה זה לעבוד קשה וליפול מהרגליים.
בכל פעם שההורים המבוגרים שלה צריכים עזרה, היא מתלוננת...הם עוזרים לה מאוד כלכלית, אז כל כך קשה להושיט יד להורייך? דם מדמך?
כשסבתי הייתה בבית חולים תקופה ארוכה לא אמרתי מילה והייתי רצה כל יום אחרי העבודה, מקלחת, מאכילה, מלבישה, בלי לפצות פה, גם כשהיו לה מצבי רוח נוראיים והתחשק לי לקום וללכת.
הבית שלה אף פעם לא נקי, מאובק, למרות שהיא טוענת שהיא מנקה את הרצפה כמה וכמה פעמים ביום, זה לא נראה כך.. מגעיל לגעת בחפצים כי הכול באבק. קקי של הכלב בגינה, יכול לשכב שבועות..
היא די עצלנית..ומבשלת על הפנים..ברמה שאני מתאפקת מהבישולים בכל פעם שאני באה וחושבת לעצמי איך אפשר להצליח לבשל כך..זה ממש כישרון..הרי אישה שנמצאת כל היום בביתה אמורה להכין מטעמים.
היא שולחת לי ולאימי הודעות בסגנון של "אני עייפה, כמה צרות יש לי בחיים, אין לי כוח לנקות את הבית, אין לי כוח לעשות כביסה, אין לי כוח לבשל" וסמיילים של בכי...
זה מטריד אותי כי אמא שלי אם חד הורית שמפרנסת אותי מגיל מאוד צעיר, עובדת בעבודה קשה ואף פעם לא מתלוננת, בטח שלא בפני אנשים זרים.
ובנוסף, אני ילדה שכבר מגיל 16 עובדת בכל עבודה אפשרית ונכון להיום עובדת גם בעבודה פיזית, משמרות של 12 שעות ביום כדי לא להיות נטל על אימי, וגם כי אני פשוט אוהבת לעבוד ולהרוויח כסף, כך חונכתי, להיות חרוצה.
מפריע לי שאמא שלו לא עובדת, נמצאת כל היום בבית ומתלוננת על עבודות בית שגם אני ואימי מבצעות ביום יום, בנוסף להיותנו נשים עובדות ולומדות, והכי מציק לי שהיא כותבת זאת לאמא שלי, אישה שעובדת שעות לא שעות ומחזיקה לבד את הבית, מבלי שיהיה לה גבר שיפרנס אותה. לה אין גב כלכלי שכזה.
היא מאוד אגואיסטית ולא חושבת איך ההודעות שלה נראות מהצד.
קשה מאוד לפתח איתה שיחות כי אין לה תחביבים שאני יכולה להתחבר אליהם, וכל עיסוקה הוא בבית, וגם כשאני מנסה לפתח איתה שיחה, זה לא הולך, מרגיש שאין לה דעה משל עצמה והשיחה פשוט נקטעת כי אין לה מה לומר.
מצד שני, אני לא רוצה לפגוע בה, היא אישה טובה שמתייחסת אליי יפה ואני חושבת שיש אימהות גרועות יותר.
היא נחמדה אליי, דואגת לי למתנות...
אז אי אפשר להגיד שהיא כולה רק חסרונות.
איך אפשר לגרום לה להתבכיין פחות? להבין שהיא קצת מעיקה? איך אפשר להסתדר איתה כי אחרי הכול היא אמא של בעלי והיא עשתה טוב בכך שגידלה כזה גבר למופת?