חייל משוחרר, מרגיש בודד מדוכא ומיואש בנושא הזוגיות, עצות?

השתחררתי לפני כמה שבועות, לאחר שירות מחשל ששינה אותי לטובה, אך גם התיש אותי וגרם לי לפתח תחושות באסה כאלה שאיני יודע אם לקרוא להם דיכאון אם לאו.
בכל יום שלי בצבא פיללתי ליום השחרור, וכשהוא הגיע באמת שמחתי והתרגשתי. אך כמה ימים לאחר מכן כשהאופוריה ירדה, הרגשתי מן תחושת כאב ועצב מ 2 סיבות. הראשונה- התקופה בצבא הייתה יפה עם המון חוויות וכעת זה נגמר ולא ישוב. השנייה - והחשובה יותר שבגינה אני כותב את הדברים האלו, היא תחושת הבדידות החריפה. בצבא הייתי מוקף חברים ואנשים, וכעת רוב היום אני בבית לומד לקראת התואר שאני מתחיל בחודש הבא וצופה בטלויזיה. בשעות הערב אני יוצא להתאמן, אך אין לי ממש אינטרקציה עם אנשים. רק בסוף השבוע אני יוצא עם חברים משום שהם עדיין בצבא. אולם גם כשאני איתם אני לא מרגיש שמח כמו שהייתי רוצה ומשהו מטריד אותי..

אני רוצה לדבר על זוגיות ובנות וכו' משום שאני חושב שזה המקור לתחושת הבדידות והבאסה שיש בתוכי. אני תלמיד מצטיין ואדם עם ראש כל הכתפיים, כשהצבתי לעצמי מטרה כל עוד היא תלויה בי, השגתי אותה. (בעבודה קשה כמובן).
אבל נושא הזוגיות הוא משהו שתמיד לא הצלחתי לפצח. לא הייתה לי חברה מעולם, הנשיקה הראשונה והיחידה שלי היתה במועדון. אני יודע להזרים שיחות כשיש "קליק" אבל אני לא יודע איך להפוך את זה ממשהו חברי למשהו רומנטי. כרגע אין לי אינטרקציה בכלל עם בנות וזה מתסכל אותי, ואני מוציא את זה על החברים כי הם די יאבשים כאלה ואנחנו מסתגרים בתוך עצמנו בסופשים ולא מתערבבים עם הסביבה ולא מכירים בנות.

כל הנושא הזה ממש מוריד לי את הביטחון בתוספת האינסטגרם שגורם לי לחשוב שהחיים של כולם מושלמים ורק שלי לא. אני רוצה לציין- אני כן רוצה חברה מהסיבות הנכונות - אני רוצה לאהוב ולהיות נאהב. אבל אני תקוע בפלונטר: הביטחון שלי ברצפה בגלל שאני מרגיש לא שווה כי לא הייתה לי חברה.

אני הולך ברחוב רואה זוגות, רואה אנשים שמחים ומרגיש כל כך בודד ואפס שלא קשור לעולם הזה. כאילו אני מתבונן מהצד ולא באמת חי בעולם.

אגב, ניסיתי אתרי היכרויות וזה פשוט זוועה..

אשמח לעצה כלשהי כי אין לי מושג מה לעשות. אני לא כל כל אופטימי לגבי האוניברסיטה כי גם כשהתגייסתי חשבתי שבצבא אני אכיר מישהי אבל בפועל כמו שאמרתי אני לא יודע להזרים את זה לכיוון הרומנטי. תודה לכל מי שקרא, מעריך מאוד!