אני מבריזה מהבית ספר, לא טוב לי שם, אמא לא עוזרת לי, מה יש לי?

היי כולם.
אני אנונימית, בת 16 וחצי מהמרכז ואני לומדת בכיתה יא בבית ספר ממש ממש גדול עם כיתות ממש ממש גדולות..
יש לנו 11 כיתות בשכבה ובכל כיתה בין 38 ל-40 תלמידים בכיתה.
כשאני יושבת בכיתה וכותבת את החומר, כשהמורה מדברת ומלמדת אני לא מבינה..
אני שכחתי את כל החומר של שנה שעברה כשהמורה כבר התקדמה עם החומר של השנה..
אני מקשיבה בהתחלה, מרימה את היד ושואלת שאלה כי לא הבנתי והמורה מסבירה פעם אחת.
מצטערת אבל פעם אחת לא מספיקה לי, אני צריכה שוב ושוב ושוב ושוב.
אחרי שהיא מסבירה היא ממשיכה להתקדם עם החומר כי יש בגרות ואנחנו צריכים לסיים עם החומר מהר ויש עוד המון תלמידים כיתה ואי אפשר לתת תשומת לב לכל אחד.
ממש קשה לי..
אני שונאת ללכת לבית ספר, אני באמת שונאת.
אין לי חברים בכלל בכיתה, שנה שעברה קרה משהו והם לא מדברים איתי ואני לא איתם.
ניסיתי כל כך להתחבר אליהם בכל כוחותיי שנה שעברה ואפילו עשינו שיחה עם המחנך אבל הם אפילו לא טרחו לצרף אותי לקבוצה להם שאני ארגיש חלק.
אין עם מי לדבר, אני כבר לא רוצה להיות חברה שלהם ואני מעדיפה לשבת לבד בכיתה מאשר להיות עם אנשים שלא עושים לי טוב.
יש לי קצת חברות בשכבה אבל זה יותר בקטע של שלום שלום..
יש ילדה אחת שאנחנו חברות והיא איתי בספורט, אני יושבת איתה בהפסקות מדי פעם לאכול צהריים אבל ברוב הפעמים או שאני יושבת לבד בכיתה וברגעים של חוסר ביטחון או שאני פשוט רוצה להיות לבד ושלא יסתכלו עליי, אני יושבת בשירותים, כי זה גם פאדיחה להיות לבד בהפסקה, כל הפסקה.

היה לנו היום בוחן בלשון והמורה הביאה גם שיעורי בית, שלא הבנתי.
החומר של שנה שעברה... שאני לא מבינה.
ממש לא רציתי ללכת היום לבית הספר, והבוחן היה בבוקר..
אני פשוט נשארתי בבית וכתבתי לאמא שלי שכאב לי הראש.
שאמא שלי באה הביתה היא התחילה לצעוק עליי שהיא לא מוכנה שאני לא אלך לבית הספר, ושאני חייבת להוציא בגרות!
היא ממש הגזימה, במקום לבוא ולשאול אותי מה קרה היא מתחילה לצעוק עליי ואני במצב נפשי לא טוב והיא מזיקה לי.
אני רק רוצה להישאר לבד בחדר, שום דבר טוב בחוץ לא מחכה לי.
יש לי חברים מחוץ לבית ספר והם הדבר היחידי שטוב בחיי כרגע.
אמא שלי אמרה לי שהיא נתנה לי הכל בחיים וכל מה שרציתי קיבלתי (מה שנכון) והדבר היחיד ששאני צריכה לעשות הוא להוציא בגרות ושאם אני לא אעשה את זה אני אהיה בשבילה אפס.
במילים האלה.
זה פגע בי קצת כי זה גרם לי להרגיש כמו.. אפס.

אני רוצה לעבור לבית ספר פרטי שיקלו עליי עם הבגרויות, שיבנו לי מערכת נורמאלית ושמתאימה לי.
שאני באמת אביו את החומר, שאני לא ארגיש כמו עוד דג כמו שאר הדגים באקווריום.
דג ששותק, שאסור לו לדבר.
דג ליופי, כמו בתעודת בית ספר שעל הקיר.


מה לעשות?